יש להבין מה ראתה התורה להכליל את הברכה לשם יחד עם קללת כנען ואמאי הסמיכה התורה את הברכה לקללה.

יַפְתְּ אֱלֹקִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ (ט', כ"ז)

  ויש להבין מה ראתה התורה להכליל את הברכה לשם יחד עם קללת כנען ואמאי הסמיכה התורה את הברכה לקללה.

  וי"ל עפ"י מה דאיתא בגיטין י"ב. דלרשב"ג יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאנו לחירות.

  וא"כ י"ל, דלאחר שנתברך שם א"כ שוב מובטח הוא ברציפות עבדותו של כנען, דלולא הברכה לשם יתכן ויגיע זמן שלא תהיה באפשרותו של שֵם לפרנס את כנען וא"כ יתכן וכנען יטען שישחררוהו שהרי לא מפרנסים אותו, אבל אם הברכה מצויה אצל שם, שוב לא יוכל כנען לטעון טענה של שיחרור וממילא הוא עבד עולם.

כבודה של תורה

בשם עץ חיים לרבי חיים אלפנדרי זצ"ל

איתא בסוכה נ”ג. בשעה שכרה דוד שיתין דהיינו את יסודות בית המקדש, קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא, צף התהום למעלה ורצה לשטוף את העולם, עד שדוד כתב את השם המפורש על גבי חרס והשליחו לתהום. וקשה, מדוע היה צריך לכתוב את השם על חרס ולהשליחו לתהום, כדי לעצור את שטף המים (שהיתה בה איסור של מחיקת השם, אלא שלצורך הצלת העולם הותר הדבר מכח ק”ו ממחיקת השם במגילת סוטה), הרי הקב”ה נשבע שלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ (ט', י"א)

  איתא בסוכה נ"ג. בשעה שכרה דוד שיתין דהיינו את יסודות בית המקדש, קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא, צף התהום למעלה ורצה לשטוף את העולם, עד שדוד כתב את השם המפורש על גבי חרס והשליחו לתהום.

  וקשה, מדוע היה צריך לכתוב את השם על חרס ולהשליחו לתהום, כדי לעצור את שטף המים (שהיתה בה איסור של מחיקת השם, אלא שלצורך הצלת העולם הותר הדבר מכח ק"ו ממחיקת השם במגילת סוטה), הרי הקב"ה נשבע שלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ.

  וי"ל, דשבועתו של הקב"ה היתה שלא יביא עוד מבול על האדם כעונש על פשעי בני האדם, אבל במקום ששיטפון המים לא באו על חטא אלא כתוצאה ממעשה האדם עצמו על זה לא נאמרה שבועת הקב"ה שלא יביא מבול, שהרי לא הוא שהביא אותו על האנשים אלא האנשים הביאו אותו על עצמם מכח כריית השיתין ואיהו דאפסידו אנפשייהו.

מרפסין איגרי

איתא במדרש בראשית רבה ל”ב, י’, שופך דם האדם, אפילו על ידי שליח, דהיינו שגם הרוצח ע”י שליח שבדיני ישראל המשלח פטור, דאין שליח לדבר עבירה מכל מקום בדיני בני נח המשלח חייב מיתת בית דין

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (ט', ו')

  איתא במדרש בראשית רבה ל"ב, י', שופך דם האדם, אפילו על ידי שליח, דהיינו שגם הרוצח ע"י שליח שבדיני ישראל המשלח פטור, דאין שליח לדבר עבירה מכל מקום בדיני בני נח המשלח חייב מיתת בית דין (וראה בקידושין מ"ג. דבשינויא קמא אף שמאי הזקן ס"ל דכך הדין אף בישראל דבאומר לשלוחו צא הרוג את הנפש דהמשלח חייב – המלקט).

  וקשה מסנהדרין כ"ט. אמר רב שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא מאי הוה ליה למימר, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דברי הרב שומעין.

  ואם נימא כדברי המדרש שבבני נח יש שליח לדבר עבירה והמשלח חייב א"כ שוב לא היה יכול הנחש לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין שכן טענה זו שייכת רק בדיני ישראל שבדיני ישראל יש את הכלל של אין שליח לדבר עבירה אבל טענה זו אינה קיימת בדיני בני נח, וא"כ קשה כיצד יכול היה הנחש לטעון טענה זו.

  וי"ל עפ"י מה שכתב המשנה למלך בפרשת דרכים דרוש ב' דהכלל שבבני נח יש שליח לדבר עבירה והמשלח חייב על מעשה השליח הוא דוקא בשפיכות דמים דבו איירי קרא כדכתיב שופך דם האדם דהיינו מי שרוצח ושופך דם "באדם", ע"י אדם אחר דהיינו ע"י שליח, דמו ישפך דחייב מיתה אבל בשאר עבירות גם בבני נח הכי נמי דאין שליח לדבר עבירה, דכיון דקרא איירי ברציחה א"כ אין לך בו אלא חידושו, דהיינו דוקא ברציחה אבל במילתא אחרינא לא.

  וא"כ י"ל, דלהכי הנחש יכול היה לטעון דאין שליח לדבר עבירה ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין שהרי כאן הנחש לא שלח את חוה לרצוח אלא לאכול מפרי עץ הדעת.

  ועוד י"ל, עפ"י מה שכתב הפרשת דרכים, שם, דאף אם נימא שגם בשאר עבירות יש שליח לדבר עבירה לבני נח מכל מקום בדבר אכילה כמו כאן בנחש שהסית את חוה לאכול מפרי עץ הדעת בזה ודאי דאין שליח לדבר עבירה גם לבני נח וכדאיתא בקידושין מ"ג. דכולי עלמא מודים באומר לשלוחו בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושלוחו פטור דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב.

  ועוד י"ל, עפ"י מה שכתב האורים ותומים בסימן ל"ב ס"ק ב' דאף אם נומר דיש שליח לדבר עבירה גם במידי דאכילה והמשלח חייב, מכל מקום זה דוקא במקום שהמשלח מוזהר ג"כ באותה עבירה ואילו היה עושה את העבירה הוא בעצמו היה חייב, במקרה כזה גם כששלוחו עושה את אותו מעשה, חייב המשלח דזה נחשב כאילו המשלח עשה את העבירה מדין שלוחו של אדם כמותו, אבל אם המשלח עצמו לא הוזהר שלא לעשות את העבירה א"כ מה יועיל אם נומר שלוחו של אדם כמותו וכאילו המשלח עשה את העבירה, הרי אצלו אין זו עבירה כלל ופטור עליה.

  וא"כ י"ל, דכיון שהנחש לא נצטווה שלא לאכול מעץ הדעת א"כ אי אפשר היה לחייבו מדין יש שליח לדבר עבירה ולכן שפיר יכול היה לטעון דברי הרב דברי התלמיד דברי מי שומעין.

מרפסין איגרי

יש להבין, לשם מה צריכה התורה לפרט, וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התבה. ולמה צריכה התורה לספר לנו כיצד הכניס אותה לתבה

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה (ח', ח'-ט')

  ויש להבין, לשם מה צריכה התורה לפרט, וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התבה. ואמאי צריכה התורה לספר לנו כיצד הכניס אותה לתבה, דהיה מספיק לומר ויבא אותה לתבה והרי גם בשילוח לא כתוב וישלח ידו ויוציאה מהתבה, אלא רק וישלח את היונה מאיתו וא"כ גם כאן הוה ליה לקרא למימר ויבא את היונה אליו ותו לא.

  וי"ל, דהנה כתב הרמב"ן, (ז', ט"ז), אקרא והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אותו אלוקים – כי הבאים אל תוך התיבה היו זכר ונקבה שהכניסם נח בתוכה כן ולכן אמר, כאשר צוה אותו אלוקים, כי הוא מצוה עליו שיכניסם לתוכה.

  כתוב ברמב"ן חידוש שנח היה חייב לקחת את הבהמות ולהכניסם לתוך התבה ולא רק להשאיר את הדלת פתוחה ולהניח להם להכנס, אלא היה ציווי לקחת אותם ולהכניסם מפני המבול.

  והנה אף שהמבול נגמר, אבל בשעה שנח שלח את היונה היה זה עדיין ימי המבול, שהרי משפט דור המבול י"ב חודש. והיה זה עדיין בתוך ימי משפט דור המבול ולכן הכנסת היונה אל התבה היה המשך של הציווי הקודם שיכניס את העופות ויתר בעלי החיים לתוכה.

  וא"כ י"ל, דלהכי מדגישה התורה וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התבה.

  אבל בפעם השניה כתוב רק, (ח', י"א), ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה שם כבר כלל לא הכניסה וגם אם הכניסה רק נתן לה להכנס אבל לא כתיב שלקחה בידו כיון שהיונה כבר באה עם עלה זית טרף בפיה וא"כ זה סימן שהמבול נגמר ולכן שוב אין כבר כל מצוה להכניסה, קודם כשחזרה, כי לא מצאה מנוח לכף רגלה א"כ היה עדיין מצב של מבול ולכן לפי הרמב"ן היתה קיימת עדיין המצוה שיכניסה והיתה מצוות הכנסה, אבל כשנגמר המבול שוב לא היתה מצוה כזאת ולא היה חיוב כזה.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א

הטהורה פירש”י העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה והוא מעירובין י”ח. ולכאורה קשה כיצד למד נח תורה הרי איתא בסנהדרין נ”ט. אמר רבי יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה (ז', ב')

  הטהורה פירש"י העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה והוא מעירובין י"ח.

  ולכאורה קשה כיצד למד נח תורה הרי איתא בסנהדרין נ"ט. אמר רבי יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, לנו מורשה ולא להם.

  וי"ל עפ"י מה שכתב הרמב"ם, בפ"י מהלכות מלכים ה"ט, עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד ואם עסק בתורה מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג.

  ודברי הרמב"ם תמוהים דכתב שחייב מיתה ובכל זאת אין ממיתין אותו אלא רק לוקה. ותירץ הלחם משנה, דהאי חיוב מיתה שכתב הרמב"ם אינו אלא מדרבנן דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכן כתב גם במנחת חינוך מצוה רל"ב וא"כ שפיר היה נח מותר בלימוד תורה מדאורייתא.

  ועוד י"ל, עפ"י מה דאיתא בשבת ל"א. בגר שבא להלל שילמדנו כל התורה על רגל אחת וכתב שם המהרש"א דלא קשה איך לימדו הלל תורה הרי בן נח שלמד תורה חייב מיתה דכיון שבא להתגייר שרי ללמוד והטעם דאם רצונו להתגייר הרי חייב הוא לדעת את כל המצוות שאם לא ילמד לפני שיתגייר, כיצד יקיים מיד כשיתגייר. וא"כ י"ל דגם נח למד רק כדי לידע איזו בהמה טהורה, כדי שיוכל אח"כ להקריב ממין טהור. והרי את הז' מצוות דידהו מותר להם ללמוד כמפורש ברמב"ם הנ"ל וכיון שנח נצטוה להביא מן הטהורות שבעה שבעה ואילו מן הטמאות רק שנים שנים א"כ הוי מצוה דידיה ורמי עליה חיובא ללמוד דיניהם.

פרדס יוסף

  ולפי"ז אפשר לפרש מה דאיתא בע"ז י"ד: דמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו, של ד' מאות פרקים היתה, ולכאורה קשה כיצד למד אאע"ה תורה, דמה שקיים את כל התורה עד שלא ניתנה זה רק לחומרא, אך לעבור על איסורי בני נח ודאי דלא הותר לו. אך כיון שע"ז הוי אחת מז' מצוות דבני נח לכן שפיר הותר לעסוק בהלכותיה.

תורתך שעשועי

  ועוד אפשר לומר דכל האיסור של בן נח ללמוד תורה התחדש רק לאחר מתן תורה לבני ישראל אבל לפני מתן תורה שרו בני נח בלימוד תורה, שהרי עדיין לא היתה מורשה לקהלת יעקב, ולכן שפיר למדו נח ואאע"ה תורה ושפיר הרביצו תורה בבית מדרשם של שם ועבר.

חילך לאורייתא