ויש להבין, מדוע, לא קצף, משרע”ה, על פנחס, (וכן תימה, על פנחס, גופא, מדוע הוא, דהוי קנאי, מדוע לא מיחה, במקרה זה ושבקיה לקנאותיה).

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל־נְקֵבָה (ל"א, י"ד־ט"ו)

  ויש להבין, מדוע, לא קצף, משרע"ה, על פנחס, (וכן תימה, על פנחס, גופא, מדוע הוא, דהוי קנאי, מדוע לא מיחה, במקרה זה ושבקיה לקנאותיה).

  ונראה, דסרחון הדור תלוי בגדולים, אבל רק באלה, שיש כוח בידם למחות. והנה משרע"ה, קצף, דהיה סבור שהם חושבים, דמכיון שמלחמה זו לא היתה של שבעת העמים, לכן הותרה להם יפת תאר ומשום הכי בזזו להם נשים, ולפיכך, פנחס, לא היה יכול למחות, מפני שהיו אומרים לו, מפני שאתה כהן ואסור ביפת תאר, דהויא גיורת, וכהן אסור בה, אליבא דשמואל, כדאיתא בקידושין כ"א: איבעיא להו, כהן, מהו, ביפת תואר, חידוש הוא, לא שנא כהן לא שנא ישראל, או דילמא, שאני כהנים, הואיל וריבה בהן מצוות יתירות, רב אמר, מותר שמואל אמר, אסור, והיו יכולים לומר לפנחס, דכיון, שהוא כהן, לכן הוא אומר, להורגן, אבל בידי פקודי החיל, שהותרו ביפת תואר, בידם כן היתה האפשרות למחות, וכיון שלא מיחו, עליהם קצף משה ולכן, (ל"א, מ"ח־מ"ט), ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים ושרי המאות ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה בידנו ולא נפקד ממנו איש. ואיתא ביבמות ס"א. ולא נפקד ממנו איש, לעבירה, דכולם היו צדיקים ולא עלתה על לבם לקחת הנקבות לנשים, כיפת תואר וכדי להוציא מלבו של משרע"ה שחשדם בזה, הקריבו טבעת וכומז, דהוי דפוס של בית הרחם, כפירש"י, (ל"א, נ'), שמפני שלא חטאו, בדבר ערוה, חביב זה, לפני המקום, דאילו חטאו בזה, הרי אין קטיגור נעשה סניגור וודאי שלא היו נודבים, תכשיטים אלה להקדש.

משך חכמה

והחריש לה אביה. והנה, תיבת, לה, הוי, קרא יתרא, דהיה די, לומר, והחריש אביה ומה, “לה” אתא לאשמועינן.

 

וְאִשָּׁה כִּי־תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת־נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל־נְדָרֶיהָ וְכָל־אִסָּר אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ יָקוּם (ל', ד'־ה')

  והחריש לה אביה.

  והנה, תיבת, לה, הוי, קרא יתרא, דהיה די, לומר, והחריש אביה ומה, "לה" אתא לאשמועינן.

  ויש לבאר, עפ"י מה שנפסק, בשו"ע יו"ד סימן רל"ד סעיף כ"א, אין האב מפר נדרי בתו ולא הבעל נדרי אשתו, אלא ביום שמעם ואם שתק מפני שאינו יודע, שיש ביד הבעל להפר או אפילו יודע, אלא שנדרה נדר, שסבור שאינו יכול להפר, כגון שסבור שאינו עינוי נפש, יכול להפר, אפילו, לאחר כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום.

  וא"כ י"ל, דהיינו, דכתיב, והחריש לה אביה, דידע, שבידו להפר, אלא, שהחריש לה, דייקא, אבל כשהחריש, מפני חסרון, ידיעה, שסבור, שאינו יכול להפר או שאין הנדר, נדר של עינוי נפש, בכהאי גוונא, אין שתיקתו קיום ויכול להפר לה, כשנודע לו על טעותו, שהרי לא החריש לה, דרצה שנדריה יתקיימו, אלא אדרבה, הוא רצה להפר לה והחריש בשל סיבה אחרת, דטעה וחשב שאינו יכול להפר.

כבודה של תורה

בשם יעלת חן לרבי יהודה ליב ב"ר יוסף תאומים אב"ד פוזנא

  ועוד י"ל, עפ"י מה שכתב, הרמב"ם, בפי"ב מהלכות נדרים הי"ח, שמע האב, או הבעל ושתק, כדי לצערה, אע"פ, שלא היה בלבו לקיים נדרה, הואיל ועבר היום ולא הפר ולא בטל, נתקיימו נדריה והוא מנדרים ע"ח: דהשותק על מנת למיקט, אינו מפר, אלא בו ביום.

  וא"כ י"ל, דהיינו דאמר קרא, והחריש "לה", שהשתיקה היתה, כדי לצערה ולא בשביל הרצון לקיים את הנדר עצמו, אך אפילו הכי, קמו כל נדריה וכל איסר אשר אסרה על נפשה יקום, דגם שתיקה, על מנת למיקט, הוי שתיקה.

כבודה של תורה

בשם שמע שלמה לרבי שלמה אלגאזי זצ"ל

לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה, ויש להבין, מדוע כפל הכתוב, לא יחל דברו, ושוב, ככל היוצא מפיו יעשה, דהוא לכאורה, כפל לשון.

אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר אַל־נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל', ג')

  ויש לדקדק, אמאי גבי נדר, כתיב, איש כי ידור נדר לה' ואילו גבי שבועה, כתיב, סתמא, או השבע שבועה ולא כתיב או השבע שבועה לה'. והוי ליה לקרא, לומר, איש כי ידור נדר או השבע שבועה לה', דלהוי, לה', דבסיפא דקרא, קאי אתרווייהו.

  וי"ל, עפ"י מה דאיתא, בנדרים נ"ט. דנדרים מצוה לאיתשולי עליהן, משום רבי נתן, דאמר רבי נתן, כל הנודר, כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקטיר עליה, אבל בשבועה, כתב המרדכי, בפ"ג דשבועות, דאין נשאלין על השבועה, אלא בדוחק וכן מצינו ברבי יהושע בן לוי בכתובות ע"ז: שמלאך המות הראה לו את מקומו בגן עדן, בהיותו בחיים ורבי יהושע בן לוי, נכנס לשם ונשבע שלא יצא, אמר קודשא בריך הוא, אי איתשיל אשבועתא ניהדר, אי לא, לא ניהדר. איתשל אשבועתא, פירש"י, אם נשבע בשבועה מעולם ונשאל עליה, להתירה, ומכאן, דלא להשאל על השבועה הוי מעלה, אבל, על נדרים, כאמור, מצוה להשאל, אבל בנדרי מצוה, מצוה לקיימן וכפי שכתב הרמב"ם בסוף הלכות נדרים, בפי"ג הכ"ה, אמרו חכמים, כל הנודר, כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו, כדי שלא יהא מכשול לפניו. במה דברים אמורים בנדרי איסר, אבל נדרי הקדש, מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן, אלא מדוחק שנאמר, נדרי לה' אשלם.

  נפסק בשו"ע יו"ד הלכות נדרים סימן רכ"ג סעיף ג', הנודר, כאילו בונה במה, בשעת, איסור הבמות והמקיימו, כאילו הקריב עליה קרבן, שטוב יותר, שישאל על נדרו, והני מילי, בשאר נדרים, אבל נדרי הקדש, מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן, אלא מדוחק הג"ה, וכן, אם נשבע, על איזה דבר, לא ישאל עליו, אלא, מדוחק.

  נמצא, דבשבועה, אין חילוק בין לדבר מצוה לבין שלא לדבר מצוה, תמיד אין נשאלין ואילו בנדרים יש חילוק בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות.

  וא"כ י"ל, דזוהי כוונת הכתוב, איש כי ידור נדר לה', דהיינו שנדר לשם מצוה — לה', או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, דהיינו שבועה סתם לדבר הרשות, אפילו שלא לצורך מצוה, אלא רק איסר על נפשו, בהני תרתי, לא יחל דברו, ולא ישאל על נדרו, אלא, כל היוצא מפיו יעשה ולא יבקש, היתר ופתח חרטה.

כבודה של תורה

תקציר הלכות לימי בין המיצרים

הלכות ימי בין המצרים

א. מי"ז בתמוז עד אחר ט' באב אין לברך שהחיינו, ולכן אין לאכול אז פרי חדש ולא ללבוש בגד חדש המחייב ברכת שהחיינו. ובשבת (וי"א אף בר"ח) אין להחמיר. ומר"ח אב אסור ללבוש בגד חדש אף בשבת.

ב. הקונה בגד ובדעתו לבדקו משעטנז לא יברך עד שילבישו. והשולח לבדיקה רק לחומרא מברך בקניה.    

ג. רשאי  לקנות בגד בימי בין המצרים ואת הלבישה הראשונה יעשה בזמן שרשאים לברך בו שהחיינו.

ד. מותר לקנות נעליים ובגדים שאינם חשובים – שאין מברכים שהחיינו, ואף ללבשם מותר. ומר"ח אב אסור

ה. כאמור אין לאכול פרי חדש בבין המצרים, דאכילתו מחייבת "שהחיינו".

ו. פרי חדש שלא יימצא בשבת או אחר ט' באב מותר לברך שהחיינו. וכן בברית ובפדיון הבן מברך שהחיינו.

ז. שכח ובירך בורא פרי העץ על פרי חדש, חייב לאכלו, ויברך עליו שהחיינו (שע"ת שם).

ח. ילד שהגיע לגיל חינוך ברכות, ועדיין אינו מבין את משמעות אבלות "בין המצרים", אם הוא מתאוה לפרי חדש, מותר ליתן לו, ויברך שהחיינו (ברכי יוסף).

ט. אין לרכוש חפץ חדש שיתחייב עליו שהחיינו ב"בין המצרים", זה דווקא כשהוא לבדו משתמש בו. אולם אם גם אנשים נוספים נהנים ממנו כקונה מזגן או מכונת כביסה – יכול לקנותו ולברך ברכישתו ברכת "הטוב והמטיב". דברכה זו אין מניעה לאומרה בבין המצרים (שע"ת תקנ"א ז'). אולם מר"ח אב אסור.

י. אין להסתפר בבין המצרים. לבעל ברית מותר מהבוקר לפני הברית (תקנ"א שע"צ ד'). והנוהג לא לספר הבן עד ג' שנה, ונעשה בן ג' אחר י"ז בתמוז, מותר לספרו. הגיע לגיל 3 בחודש אב, ידחה (הגרי"ש).

י"א. נטילת צפרניים מותרת, עד השבוע שחל בו תשעה באב (עיין תקנ"א סק"כ).

י"ב. אסור לרקוד ולנגן או לשמוע מנגינות בימי בין המצרים. ומי שעסקו לנגן אצל גויים מותר לו בחודש תמוז, אולם מר"ח אב אסור (בה"ל תקנ"א ב'). כיוצא בזה תלמידה הלומדת נגינה, שאם לא תשתתף בשיעורים תפסיד שכר הלימוד, מותר לה להשתתף עד ר"ח אב. אף דין המורה לנגינה כיוצא בזה (הגרי"ש).

י"ג. בבר מצוה אפשר לשיר בפה ולא להשמיע מנגינות. ב"שבע ברכות" מותר לנגן ואף לרקוד (הגרי"ש).

י"ד. עד ר"ח אב, מותר לערוך סעודת פת במסיבה של כתיבת "תנאים" ( "אירוסין"). ריקודים אסורים, אך שירה בפה מותרת וכנ"ל. אחר ר"ח אב אין לעשות סעודת פת, רק ב"מיני מרקחת" (תקנ"א ב' סקי"ט).

חידות לפרשת מטות – עם פתרונות

חידות השבוע:

 א. איך יתכן שיהרוג בשוגג ולא יצטרך ללכת לערי מקלט?

ב. איך יתכן שמותר להרוג הרוצח בשגגה אפילו כשהוא נמצא בערי מקלט? 

ג. מה עוד נחשב כעיר מקלט, שאסור לגואל הדם להורגו אם הוא שם?

 

 


תשובה לחידה א. 1.כשהרג בדרך עלייתו ולא בדרך ירידתו.  2. אם חבל בו ולא נהרג מיד, אפילו אמדוהו למיתה וחלה ומת, פטור מגלות (חינוך מצוה ת"י ומ"ח שם). 3. סומא שהרג בשוגג פטור. דכתיב "בלא ראות". והרמב"ם כתב שסומא לא גולה, כי זה קרוב לאונס.

תשובה לחידה ב. כשיש בעיר יותר ממחציתה רוצחים, או שאין בי"ד בעיר מקלט, דאין העיר קולטת.

תשובה לחידה ג. כהן שנמצא על גג המזבח ועובד עבודה (מ"ח בשם הרמב"ם פ"ה, הלכה י"ב-י"ד).