מסירות נפש לברית מילה

"ביום השמיני ימול בשר ערלתו" - מסירות נפש לברית מילה – סיפור מרגש

המספר שבע הינו ייחודי בעולמה של תורת ישראל, הן בתורת הנגלה והן בתורת הנסתר. שבעה עולמות, שבעת ימי הבריאה, השנה השביעית, היובל, ספירת העומר, חג השבועות, "שבעת ימים מצות תאכלו", ו"בסוכות תשבו שבעת ימים" וכיוצא בהם. אך יש שלושה יוצאים מן הכלל שמתרחשים דווקא ביום השמיני. המשכן נחנך ביום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים, כפי שמעידה התורה: "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולזקני ישראל". שבוע אחרי כן אנחנו קוראים בפ' תזריע: "ביום השמיני ימול בשר ערלתו". המילה היא השלמת בריאת אדם בישראל, הסרת העורלה מביאה את התיקון הסופי ליצירת הוולד, כפי שמסביר החינוך: "ורצה להיות ההשלמה ע"י האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תושלם צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו" – הקב"ה השאיר בידינו את מצוות הברית כדי להשלים את היצירה, ויהיה בכך גורם משפיע על עיצוב הנפש וחינוך האדם להסיר ערלת הלב, כמסיר ערלת הבשר.

קדושת התורה משלימה את החוט המשולש של היום השמיני, החורג מגדרי הטבע. כי מתי מסיימים אצלנו את התורה ופותחים מחזור חדש בלימודה? הווי אומר בשמיני עצרת. בארץ ישראל היום השמיני לסוכות ושמחת תורה כרוכים יחדיו. זה ה"חוט המשולש לא במהרה ינתק", המשכן האדם והתורה הינם מעל ומעבר למגבלה של זמן, ותוקפם לא יפוג לעולם. ברית המילה נשמרת ע"י העם היהודי במסירות נפש, כדי לקיים את הברית שכרת ה' עם אברהם אבינו. רבי ישראל שפירא זצ"ל האדמו"ר מבלוז'וב. העיד על מעשה נורא שראה במחנה הריכוז ברגן בלזן. באחד הימים פרצה אשה במדי אסירה לצריף הגברים, כשהיא אוחזת בידיה צרור כל שהוא עטוף בלויים. 'תנו לי סכין! אני צריכה סכין!' זעקה, וכל אחד מהנוכחים הבין כי היא מבקשת לקפד את פתיל חייה במו ידיה. כולם הפנו מבטיהם לצד, או השפילו עיניהם לקרקע, אך האישה הצעירה לא פסקה מלזעוק זעקות שבר: 'אני מתחננת בפניכם שמישהו מכם ייתן לי סכין… בצריף שלי לאף אחת אין סכין…' למשמע הזעקות התפרץ פנימה קצין גסטפו, כשמגלבו מכה על ימין ועל שמאל ואקדחו שלוף לעבר הזועקת. האישה פנתה אליו ביידיש גרמנית: 'גיב מיר איין מסר'- 'תן לי סכין'. הגרמני היה בטוח גם הוא שהיא מבקשת לסיים את חייה, משום שאינה יכולה לשאת את סבלות המחנה, ואכן הגיש לה אולר שהיה עימו. כשאחזה את האולר פתחה את צרור הסמרטוטים שהחזיקה, ולהפתעת כולם התגלה בתוכה תינוק חבוי. לפני שהספיק אי מי לומר משהו, היא מלה אותו בו במקום לעיני כולם. האדמו"ר מבלוז'וב סיפר, כי בקול שקט אך בוטח הרימה ידיה השמימה ואמרה: 'ריבונו של עולם, אתה נתת לי תינוק שלם, ואני מחזירה לך יהודי שלם'. אלה היו מילותיה האחרונות, שכן היא נורתה בו במקום עם תינוקה בידה, בידי אותו קצין גסטאפו.

 

סיפור נוסף מספר הסופר אלי ויזל שהיה ניצול השואה הגיע לברית המועצות כשמסך הברזל עדיין הפריד בין היהודים שם לעולם כולו. הוא קרה להם 'יהודי הדממה'. פגש פעם יהודי שהיה נוהג למול את ילדי ישראל לבקשות ההורים, תוך סיכון עצמי כי הדבר היה אסור על פי החוק. הוא ידע כי בכל שעה יש לו לצפות למאסר ולהגליה לסיביר, אם לא גרוע מזה, אם היה נתפס. כדי להיות מוכן להגליה היו שני צרורות קבועים מתחת למיטתו – האחד הכיל טלית, סידור ותפילין ובצרור השני- כלי המילה. לילה אחד העירו אותו דפיקות חזקות, שלא השאירו בידו ספק כי עיסוקו נחשף ושעתו הגיעה. ואכן בדלת ניצב קצין בכיר במדי הצבא האדום, שאמר לו: 'קח איתך את כלי העבודה שלך ובוא אחרי'. המוהל נטל את שני הצרורות שמתחת למיטתו שהיו מוכנים בדיוק לשעה כזו, אך למרבה ההפתעה, במקום להובילו למשאית אסירים הוא הוכנס לרכב פרטי שאותו קצין נוהג בו בעצמו. הם נסעו צפונה ממוסקבה למעלה משלש שעות והגיעו לכפר קטן לאחר שהאיר השחר, שם עצר הקצין ואמר למוהל: 'בוא אחריי'. בבית כפרי המתינה להם אשה עם תינוק והקצין אמר: 'זה התינוק שלי'. 'ים עיברי (-אני יהודי), אני יודע במה אתה עוסק, אני רוצה שתמול אותו עכשיו'. 'לא אמרתי לך את שמי, כי אני לא רוצה שתוכל אי פעם להסגיר אותי', המשיך ואמר, 'מפקדיי לא יודעים את זהותי האמיתית, וכשידעתי כי יהיה לי בן – דאגתי שאשתי תלד פה בכפר נידח הרחק ממוסקבה, כדי שאוכל למול אותו בבוא היום באין רואה'. כאן אזר המוהל אומץ ושאל אותו: 'אבל מדוע? הרי את כל יתר המצוות אינך מקיים, למה דווקא במצוה זו אתה מסתכן כל כך?' והקצין השיב: 'את החותם שהטביע בי אבי כשאני הייתי בן שמונה ימים אני רוצה להטביע בבני אחריי. זה המעט שאני חייב לזכר אבא ולכבוד המורשת היהודית שאליה נולדתי. חותמת זו תאמר לבני כל חייו כי הוא בן לעם היהודי' (הגרי"מ לאו) (האמנתי ואדברה).

חידות לפרשת תזריע מצורע

א. באיזה יום חל יום השלג? 

ב. מה הם שלושת מצוות 'לא תעשה' שהנשים פטורות בהן? 

ג. מי הם שלושה מהתלמוד שהחיו את המת? 

תשובה לחידה א. עשרה בטבת (תרגום דה"א י"א על הפסוק "והיכה את הארי בתוך הבור ביום השלג" (עיין ברכות י"ח) (בשם שפה ברורה).

תשובה לחידה ב. בל תשחית, ובל תקיף, ובל תטמא למתים (משנה קידושין פ"א מ"ז).

תשובה לחידה ג. רבה החיה את ר' זירא (מגילה ז:). ר' חנינא בן חכינאי החיה את אשתו (כתובות ס"ב:). ר' יוחנן החיה את ר' כהנא (ב"ק קי"ז:).

טבילה במקוה

"וטבל במים איש טהור" - האם הטובל במקוה (טבילת עזרא) צריך להוציא לפני טבילתו שיניים תותבות? כתב הרשב"א (יבמות  דף מ"ז: ד"ה גירסת) דחציצה פוסלת בטבילת קרי, וכן משמע מרש"י (יומא דף פ"ח) דכתב ולערב ישפשף, משום חציצה. וכן כתב ה"מנחת חינוך" (מצוה ק"פ): שמעתי בשם גדול אחד שנסתפק האם חציצה פוסלת בטבילת בעלי קרי, או אינו פוסל, ומביא ראיה מהגמרא ביבמות דף מ"ה: מהאיש שקראו לו בר ארמאה…שפוסל חציצה גם בבעלי קרי. אולם ה"שערי תשובה" (או"ח ס' פ"ח) כתב דאין חציצה פוסלת בטבילת עזרא, דלא מצינו דהטובלים נהגו לחפוף לקרי. וה"מנחת יצחק" (שו"ת ח"ו ס' פ"ח) נשאל במי שנזהר בטבילת עזרא, ושם עליו כחובה, אם צריך להסיר השיניים הזרים בשעת הטבילה, ומסקנתו: דמדינא אינו צריך, ומ"מ אם אפשר בנקל להוציאם – מהנכון להסירם לפני הטבילה.

צרות עין

"ואם דל הוא ואין ידו משגת" - ביומא דף מ"א: מובא שאף שיש מחלוקת בשאר קורבנות אם עשיר הביא קרבן עני- האם יצא ידי חובה, מ"מ במצורע כולם מודים שלא יצא ידי חובה. וביאר רבי יעקב לאנדו, בנו של "הנודע ביהודה", לפי מה שכתב בערכין דף ט"ז. שנגעים באים בעוון צרות עין, ולכן אם המצורע עשיר ומביא קרבן עני, אז מראה שלא שב ממדתו הרעה, ועדין הוא צר עין כמקודם, לכן לא יצא ידי חובה (תורה לדעת עמ' פ). וה"חפץ חייים" עה"ת למד מכאן מסר: ישנם אנשים שלומדים ומתפללים וחושבים כי אמנם אינם יוצאים ידי חובה כראוי, אבל הלא חבריהם או שכניהם אינם מגיעים אפילו למדרגתם זו. אמנם נעלם מהם, כי המה עשירים בדעת וחבריהם שכניהם עניים בדעת, ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא יד"ח.

לשון הרע, גסות הרות, וצרות עין

"יגלח את כל שערו ואת זקנו ואת גבות עיניו" - אמרו חז"ל הנגעים באים על ג' עבירות עיקריות, לשון הרע, גסות הרות, וצרות עין. ולכן מגלח ג' מקומות המרמזים לזה, את שיער ראשו כנגד גסות הרוח, את זקנו שהוא סמוך לפה כנגד לשה"ר, ואת גבות עיניו כנגד צרות עין (כלי יקר").