מחליפים עולם נצחי בעולם חולף – סיפור

מעשה אירע בעיר סלוצק שהיכה הדים בשעתו. היה שם רופא פורק עול שנהג לצאת לשוח לפנות ערב, מטעמי בריאות. פעם, ביום חמישי, עבד ליד האטליז וראה את הקצב מפציר בקונים שיצאו מן החנות, "הרוצה ־ נא ישוב בעוד שעה!" אמר הקצב. הקונים התפזרו בלא טרוניא, נראה שרגילים היו בכך.

הרופא הסתקרן ושאל את הקצב לאן הוא ממהר עתה. "לבית־הכנסת" ־ ענהו הקצב ־ "לתפילת מנחה וערבית אני ממהר ולשיעור שביניהם." "אבל היום יום חמישי, היום 'הבוער' שבשבוע והחנות מלאה קונים! איך מלאך ליבך לגרש בכוח את הפרנסה?!"  "ראשית, הפרנסה משמיים! עליך לדעת כי יהודי חייב לדאוג גם לעולם הבא שלו!" ־ השיב הקצב. "אין דבר כזה הקרוי עולם הבא!" ־ ליגלג הרופא. הקצב משך בכתפיו והחיש צעדיו: "לכבודו אולי אין. לי, אני מקווה שיהיה…" הרופא נפגע מהתשובה השנונה. "שמע נא," ־ לעג ־ "אולי תרצה להגדיל חלקך בו ־ מוכן אני למכור לך גם את חלקי בו, תמורת רובל אחד במזומן…"

הקצב צעד, הביט ברופא במבט בוחן והפטיר: "ובכן, למה לא? הרי זה עסק הוגן!" הוא הוציא מכיסו רובל ומסרו לרופא, שנשאר נטוע במקומו מביט בתימהון אין קץ בקצב המתרחק. הוא סקר את הרובל שבידו, הכניסו לכיסו והמשיך בטיולו הרגוע, תמה על אמונתם התמימה של פשוטי העם…

חלפו שנים מספר. אל האטליז נכנסה אישה כבודה ולאחר התוודעות קצרה עם הקצב שאלה: "כבודו אולי הכיר את בעלי המנוח?" כיוון שהציגה את עצמה כאלמנת הרופא, זכר הקצב במי המדובר. "כן, ראיתיו אך לא נזקקתי לשירותיו, תודה לקל." "כבודו לא שוחח עימו מעולם?" – התפלאה האלמנה ־ "מוזר הדבר… אספר לכב' מה מטרת בואי. בעלי נפטר לפני זמן קצר. לאחר פטירתו ראיתיו בחלום נרעש עד מאוד. הוא סיפר לי שהוא הובא למשפט לפני כסא הכבוד, ועבירותיו רבות מספור. דנו אותו למדור התחתון של הגיהינום. הוא מחה ואמר: 'אמת שעברתי את כל העבירות האלו, אך מאידך גיסא הרי העלתי נפשות רבות וריפאתי עניים ללא כל תשלום. היכן כל המעות? כלום זהו משפט צדק בעולם האמת?!' ענו לו: 'אמת, היה בכוח מעוותיך להמתיק את עונשיך, אך מה נעשה ומכרת כל זכויותיך לקצב במחיר רובל כסף אחד?'

"בעלי החל לזעוק ־ כך הוא סיפר לי בחלומי – וקרא: 'אללי לי! רחמו עלי! אולי יסכים הקצב לחזור בו מן המקח!' "נכמרו עליו רחמי בית דין של מעלה ונתנו לו רשות להופיע בחלומי ולבקשני לבוא לכאן לבקש שתבטל את הקניה. "את האמת אומר, קמתי בבוקר נרעשת, אבל ביטלתי את העניין מלבי. אולם משהחלום נישנה פעמיים ושלוש, ובעלי החל כבר להתייפח ולבכות מרה, החלטתי לחפשך ולבוא לשאול אותך אם חלום אמת הוא אם לא. אך אם כבודו אומר שהכרת את בעלי מראייה…" במהלך סיפורה נזכר הקצב בכל אותו מאורע. נרעש הוא אמר לה: "אמת ויציב! כן, כך היה המעשה… לא שיערתי בזמנו איזה מקח טוב עשיתי, בהיסח הדעת בא לידי!" "אם כך, הא לך רובל כסף!" – אמרה האישה בנחרצות "בטל את המכירה!" "השיב לה הקצב בחום: "לא עולה בדעתי! הן תבין הגברת, אדם קרוב אצל עצמו… קצב פשוט אני ומצוות רבות אין בידי. כמה קינאתי תמיד באלו שיושבים ב'מזרח' בעולם הזה וישבו גם ב'מזרח' בעולם הבא… עכשיו, שזכיתי במצוות רבות של הצלת נפשות מקומי 'שם' מובטח…" האישה נואשה ואמדה: "טוב, איני אלא שליחה. כשיבוא בחלום אמסור לו את תשובתך", למחרת בבוקר השכימה האישה והלכה לבית הכנסת. היא המתינה לצאתו מהתפילה של רב העיר הרידב"ז זצ"ל. הרב יצא, מוקף בנכבדי העיר, והאלמנה עיכבה אותם וסיפרה את סיפורה: בעלה בא אליה גם הלילה בחלום, וכששמע את תשובת הקצב זעק זעקת שבר ודחק בה ללכת לרב העיר ולהזמין את הקצב לדין תורה! נרעש הרדב"ז ונרעשו הנכבדים. הסיפור עשה לו כנפיים ותהום את כל העיר. לרגל העניין הציבורי קבע הרב שדין התורה ייערך בהיכל בית הכנסת הגדול. בשעה היעודה היה בית הכנסת מלא מפה לפה והמונים צבאו על החלונות והדלתות. הס הושלך בהיכנס הרב והדיינים. הם ישבו על הבימה המוגבהת והאלמנה התובעת הוזמנה לפרש את תביעתה. נבוכה הייתה, רחוקה כל כך באורחות חייה מהרב ודייניו ומהקהל השומר תורה ומצוות. אף לא הבינה היא לאשורו את המושגים "גן העדן" ו"גיהינום". אך זאת ידעה, חוותה והעבירה את רשמיה: בעלה היה מודאג מאוד, רעד ורתת, הפציר בה בתחנונים. "כנראה שביטול העיסקה חשוב עבורו מאוד…" ־ אמרה והעלתה חיוכים על פני השומעים. להזמנת הרב העיד הקצב וסיפר את השתלשלות העניינים. הוא ציין כי נענה להצעת הרופא למכירת העולם הבא וכעת מתברר מדברי האלמנה שזו, בעצם, עיסקת חייו. "איני מתכוון לוותר עליה. חייך וחיי אחרים ־ חייך קודמי!!" הרב היסה את המילמול הנרגש שנשמע באולם, מקצתם מצדדים בעמדת הקצב והרוב מרחמים על נשמת הנפטר. "בית הדין יוצא להתייעצות." אמר הרב ־ "פסק הדין יינתן בעוד חצי שעה." הרב קם ויצא עם הדיינים לחדד צדדי בביהכ"נ והמקום הפך מיד לזירת התנצחויות נסערות. מעניין, שהכל היו בדעה שאי אפשר להכריח אדם לוותר על מקח טוב שרכש. אך היו שטענו כי קיימת כאן טענת "אסמכתא", היינו מכירה המתבצעת על סמך הנחה מוטעית, הנחשבת ־ בתנאים מסויימים – כאינה תקפה. והיו שטענו כי מידת הרחמים והחמלה ראוי שתחתור כאן לפשרה. הויכוחים נדמו בהיכנס הרב מלווה בדייניו.

"פסק הדין מכיל שלושה סעיפים" – פתח הרב ואמר. "הסעיף הראשון: המכירה אינה תקפה". פרץ חרישי של שמחה נשמע בקהל אך הוא נדם מיד. הרב הסביר: "עולם הבא אינו רכוש היכול לעבוד מיד ליד, להיקנות או להימכר. עולם הבא הוא האור שהמעות הזריחו בנשמתו של האדם והכשירוהו לקלוט את התענוגות הרוחניים הנפלאים וההשגות העילאיות והמרוממות ־ ואיך יזכה בהם אדם שלא עמל ולא השיג, ואינו מוכשר לחוות את הדברים?! "ובכן, המכירה הנידונה בוצעה על סמך ההנחה שגן העדן הוא כתשלום הרובלים, ואין זה נכון: גן העדן הוא כבריאות וכשרירים! כל מצווה שהאדם עושה וכל עבירה שהוא נמנע מלעבור, מוסיפים בו כוח רוחני המאפשר לו לקלוט אור רב יותר וליהנות הנאה רבה יותר מזון השכינה, שהוא תענוג שאין דומה לו. מובן, אם כן, שהשכר הרוחני אינו ניתן למכירה. פסק הדין הוא, איפוא, שהאלמנה תשיב לנתבע את הרובל והמקח בטל." הקהל נאנח אנחת רווחה וביקש להתפזר, אבל הרב לא סיים: "סעיף ב' קובע, שלמרות שהמכירה בטלה, איבד הרופא את כל חלקו בגן העדן!" אנקת תדהמה נשמעה בקהל: למה ועל מה?! "אין לבית הדין ברירה, חייב הוא לפסוק על פי ההלכה" ־ אמר הרב. ־ "פסוק מפורש הוא בספר יחזקאל (ל"ג י"ב) 'ואתה בן אדם אמור אל בני עמך, ערקת העריק לא תצילנו ביום פשעו'. והסבירו בגמרא (קידושין מ:), שהמדובר בעריק שהתחרט על עריקותיו וויתר על שכרו. וכן מבואר בתחילת פרק 'חלק' (סנהדרין ע.) שהכופר בעולם הבא נדחה מהעולם הבא, והרי זה הוא המקרה שלפנינו. הנפטר כפר בשכר שעתיד לבוא, והסכים למכור את חלקו בו, ועל כן ־ למרות שהמכירה כשלעצמה לא חלה ־ זילזולו בו וכפירתו בו טרדוהו ממנו. זו ההלכה ואין לשנותה!" נהם אכזבה עלה בקהל. הכל הפסידו כאן. הקצב איבד את תקוותו הגדולה והרופא יצא קירח מכאן ומכאן: את הרובל החזיר ואת עולמו איבד…

"סעיף ג'!" ־ עלה קולו של הרב ־ "הואיל ועקב המאורע נגרם קידוש שם שמיים ויהודים רבים התחזקו בראותם שיש דין ויש דיין וכל מעשה יבוא במשפט, קובעים אנו על דעת המקום ועל דעת הקהל, שזיכוי הרבים הזה נזקף לזכותו של הרופא. והואיל וחז"ל הקדושים אמרו (יומא פ"ז.) שהמזכה את הרבים אינו נופל לגיהינום, יפטר הרופא מדינה של גיהינום. והואיל ואמרו (באבות פ"ה מי"ח), שזכויותיהם של הרבים נזקפות גם לזכותו, ראוי מעמד זה של חיזוק אמונה להקנותו חלק לעולם הבא." אנחת רווחה נשמעה בקהל. הקצב פילס דרכו אל הרב בקוראו: "רבי! רבי! הן תודו שגם לי יש חלק בכך. תפסקו שגם חלקי לא יקופח…"

מכאן נשכיל ללמוד, שהרשעים אינם מצליחים להתגבר על עצמם ועל תאוותיהם ואח"כ מחפשים הם מזור למעשיהם ואינם מבינים שהם מחליפים עולם נצחי בעולם רגעי, "אכול ושתה כי מחר נמות". רק אח"כ בבית דין של מעלה הם מבינים גודל טעותם אבל כבר אז אין דרך חזרה…

יהודי יקר! חשוב על העולם הבא שלך ואל תתפתה לוותר על זכויותיך, ובעיקר אל תאבדן בקלות ("ברכת דוד").

חידות השבוע

חידות השבוע:

א. לשם מה הביא יעקב לאביו יין כשהבקשה היתה להביא לו אוכל?

ב. באיזה גיל היה לבן כשנולדו לאה ורחל?

ג. איזו עיר נקראה בשתי שמות בזמנים שונים בהבהרות שונות?

 

תשובה לחידה א. לדברי רש"י שפסח היה, הביא יעקב לאביו יין לארבע כוסות (פרדס יוסף). ובתרגום יונתן מובא: שיין זה היה משומר מתחילת בריאת העולם. ובדעת זקנים" מוסיף שהמלאך מיכאל הביא לו זאת. ו"החזקוני" כתב:  כדי לערבב קצת דעתו של יצחק, ולא ידקדק כ"כ אם הוא עשו או לא.

תשובה לחידה ב. בסדר עולם מובא שהן נולדו באותו יום שבירך יצחק את יעקב. וב"רבינו בחיי" (פכ"ט) מבואר שהן נולדו  כמה שנים אחראי שבירך יצחק את יעקב. ולפי חשבון השנים, נמצא שהיה לבן בן תשעים שנה כשנולדו לו בנותיו לאה ורחל, וכשנולדו לו בניו היה בן ק"ד שנה. וזה פלא (אוצר פלאות התורה).

תשובה לחידה ג. "ויקרא אותה שבעה על כן העיר באר שבע" – לכאורה משמע שלפני זה לא היו קוראין אותו כך. והרי מימות אברהם היתה נקראת עיר זו בשם 'באר שבע'. כמו שכתוב (כ"א ל"א) "על כן קרא למקום ההוא באר שבע". מבאר "הספורנו" שבימי אברהם היה נקרא באר שבע עם קמץ. משא"כ עכשיו נקרא באר שבע בסגול, כי לא נקרא עכשיו שבע בגלל השבועה בלבד, אלא גם מפני שהיתה הבאר השביעי שחפרו. ע"כ קראוהו עכשיו באר שבע עם סגול, לרמוז על מספר הבאר. 

בגדי עשו

"ותקח רבקה את בגדי עשו"

אלו הם הבגדים שהוריד עשו מנמרוד, והם לבושי הכבוד שהיו מאדם הראשון ובאו לידי נמרוד, ועשו יצא לשדה ונלחם בנמרוד והרגו, ולקח בגדים אלו ממנו, והטמין אותן הבגדים אצל רבקה, ובהם היה יוצא וצד ציד. ובאותו יום לא לקחם, ויצא לשדה ונתעכב שם, והלכה רבקה והלבישה הבגדים ליעקב, ונכנס ליצחק. אמר יצחק ליעקב "גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשו אם לא", באותה שעה אמר יעקב "שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" – דנתיירא שידע אביו. בשעה זו נזדמן מיכאל המלאך ובא לפני יעקב והשכינה עמו, וידע יצחק מזה, וראה גן עדן נכנס עם יעקב וברכו לפני ה'. וכשנכנס עשו נכנס עמו הגיהנום. ע"כ "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד" דלא ידע שעשו בצד הרע.

למה כהו עיניו של יצחק?

 "והיה כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות"

למה כהו עיניו של יצחק? מספר טעמים מצינו בחז"ל:

א. במדרש תנחומא מובא: מפני שנסתכל בדמות עשיו. ובמסכת מגילה דף כ"ח. מובא: שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? אמר לו: מימי לא הסתכלתי בדמות אדם רשע, דאמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם אדם רשע. רבי אליעזר אומר: עיניו כהות שנאמר "ויהי כי זקן יצחק ותכין עיניו מראות" משום שהסתכל בעשיו הרשע. ב. ברשב"ם מובא "ותכהינה עיניו" -  מהזקנה. ג. כשנעקד יצחק על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשוחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת, והיו בוכים ודמעותיהם ונפלו על עיניו וכהו עיניו (רש"י).

ד. ב"פענח רזא" מובא: כי בשעת עקדתו, מר יבכיון מלאכי מעלה, והביט למעלה לקולם ונפלו דמעות אש בעניו, והזיק לו זה בזקנותו ברבות העתים, ונחלש לו חוש הראות. ה. ב"רבינו בחיי" מובא: בשעה שנעקד על גבי המזבח הציץ בשכינה, ונגזר עליו באותה שעה שיכהו עיניו, ולא רצה הקב"ה להענישו מיד. שלא היתה דעתו אלא לנסות את אברהם. ו. מובא במדרש תנחומא: למה כהו עיניו, לפי שהיה צפוי לפני הקב"ה שיצחק יברך לעשו, אמר הקב"ה יכהו עיניו ויבוא יעקב ויטול את הברכות, ולא יהא יודע יצחק למי הוא מברך. ז. במדרש תנחומא מביא ביאור נוסף: על שהיה מביא ציד ומאכלו, ו"השוחד יעור פקחים". ח. מובא ב"רבינו בחיי" כדי שלא יהיה יוצא לחוץ ויאמרו עליו זה אביו של רשע, אמר הקב"ה: אני מכהה את עיניו והוא יושב בבית. מכאן אמרו: כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע, עיניו כהות. בן רשע מיצחק דכתיב "…ותכהין עיניו מראות". תלמיד רשע – מאחיה השילוני שהעמיד את ירבעם. ט. רש"י מביא שיצחק התעוור מעשן של נשי עשו, שהיו  מעשנות ומקטרות לע"ז שלהם. והגמרא שואלת: הרי אמר רבי יצחק לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה שנאמר: "הנה לך כסות עינים" – אל תקרי "כסות" אלא "כסיית" עיניים! א"כ קללת אבימלך גרמה לעיוורון. מתרצת הגמ' הא והא גרמיה, שההסתכלות בעשו וקללות אבימלך הם גרמו שנתעוור יצחק.

וה"טורי אבן" כתב: אע"ג דאסור להסתכל בדמות רשע. מכל מקום אי אפשר לרוב העולם להיזהר בזה. ובגמ' שבת דף ק"ד. מובא: אף הקב"ה אינו יכול להסתכל בפני רשע. ומספר טעמים לאיסור ההסתכלות:  א. המהרש"א (מגילה כ"ח.) כתב: שהוא  כענין קללת אלוקים תלוי עליו. וביאר ה"פרי מגדים" (בספרו "ראש יוסף") כיון שהאדם נברא בצלם דמות אלוקים, כשמתנהג ברשעות יש בזה זלזול בחותם המלך, ולכן אין להסתכל בו – דמביט כביכול בבזיון הקב"ה. ב. ה"שערי תשובה" כתב: ע"י הסתכלות יתחבר עם הרשע וילמוד ממעשיו.

ויש להסתפק: א. האם עובר אדם על איסור כשאינו יודע שראובן רשע. והאם שמעון שידע שפלוני רשע, צריך להודיע לראובן המסתכל עליו שהוא רשע. רבינו יונה (שע"ת ש"ג קצ"ג) חושש אף שהמביט אינו יודע, כי יצחק הביט בעשו אף שלא ידע שהוא רשע, ובכל זאת כהו עיניו.

האם מותר להביט בתמונת אדם רשע? והנה הדין שאסור להסתכל בפני אדם רשע, לא מובא להלכה לא בשו"ע ולא ברמב"ם אלא במקצת האחרונים. בשו"ע (או"ח ס' רכ"ה ס"י) מובא: בענין הרואה אילנות טובות ובריות יפות, אפילו עכו"ם או בהמה, אומר: ברוך אתה… שככה לו בעולמו. וה"מגן אברהם" (ש"פ סק"כ) הקשה איך מותר להסתכל בפני רשע כשמברך עליו? ותירץ: דדוקא להסתכל ולהתבונן בדמותו אסור. אך ראיה בעלמא מותר. ומהריטב"א (מגילה כ"ח.) משמע דאין איסור להסתכל בפני רשע, אלא מידת חסידות היא. אולם יש לדעת איך יעקב אמר לעשו "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים" (בראשית ל"ג י') איך יעקב הסתכל על עשו הרשע? מיישב החיד"א: דיעקב לא הסתכל אלא ראיה בעלמא, וכדי שעשו לא יכעס על הסתכלות קלושה זו, אמר כי על כן.. ובספר "חסידים" כתב: דבפקוח נפש מותר להסתכל בפני אדם רשע.

 

המוכר הפסיד שכרו

המוכר הפסיד שכרו

בשו"ת מהר"ם אלשקר (סק"א) מציין את דברי רבי האי גאון: שאלוני "מי שהוא נוהג להתענות שני וחמישי, ובסוף הזמן אמר, שכר התענית הזה יהיה לפלוני מתנה, וכן מי שנתן לאדם זהב על מנת שיקרא בתורה ותהיה זכות הקריאה לו? תשובה: ראינו כי דברים אלו הבל הם, שאין לסמוך עליהם ואיך יעלה על לב כי שכר מעשים טובים שעשה זה לזה יועילו, והלא הכתוב אומר "צדקת הצדיק עליו תהיה" וכן אמר "ורשעת הרשע עליו תהיה", כשם שאין אדם נתפס בעוון זולתו, כן אין אדם נתפס בזכות זולתו, היחשוב כי מתן שכר של מצוות – דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה משכרו לזה? וזה השוטה שמכר תעניתו מה שכר יש לו לפני השי"ת, הלא נטל דמים ועשה שם שמים פלסתר וכקורדום לאכול בה לחם… וכן מציין רבי עקיבא איגר(בהגהות ליו"ד ס' רמ"ו מספר "אש דת" שמביא המהרי"ל): דהמוכר חלקו לעוה"ב, לא בלבד שהמכר לא הועיל, אלא אף איבד חלקו, והמוכר ראוי לעונש גדול שביזה דברי העוה"ב.