יש להבין, מהו כפל הלשון, “נפש רוצח” “אשר הוא רשע למות”, דלכאורה, פשיטא, דאם הוא רוצח א”כ הוא רשע למות.

וְלֹא־תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר־הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי־מוֹת יוּמָת (ל"ה ל"א)

  ויש להבין, מהו כפל הלשון, "נפש רוצח" "אשר הוא רשע למות", דלכאורה, פשיטא, דאם הוא רוצח א"כ הוא רשע למות.

  וי"ל, עפ"י מה דאיתא במתניתין, סנהדרין פ"א: מי שלקה ושנה, (ומבואר בגמ', דהכא, במלקיות של כריתות עסקינן, דהיינו, בלאו שיש בו כרת, והתרו בו למלקות וחזר על העבירה), בית דין, מכניסין אותו, לכיפה ומאכילין אותו שעורים, עד שכריסו מתפקעת, וכן אומרת המשנה שם, דההורג נפש, שלא בעדים, מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ.

  ומסיק הש"ס, דבשני המקרים, נותנין לו, לחם צר ומים לחץ, עד שיוקטן מעיינו, (בני מעיו), והדר, מאכילין אותו שעורין, עד שכריסו מתבקעת.

  וא"כ י"ל, דזהו כוונת הכתוב, ולא תקחו כופר לנפש רוצח, דהיינו לרוצח שרצח ללא עדים, אשר הוא רשע למות, דחייב מיתה, אך לא ניתן, לדונו בבי"ד, כי אין עדים והדין הוא, שכמניסין אותו לכיפה, אבל כיון שלא ניתן לדונו בבי"ד, למיתה, הרי שאסור להורגו, בידי אדם וא"כ, מי שירצח רוצח כזה, אסור לקחת ממנו כופר, דחייב מיתה, אע"פ שהוא רצח, את מי, שמחויב מיתה.

  דהיינו, גם ממי, שהורג רוצח, שהוא רשע למות, אך לא ניתן להורגו, גם ממנו, אסור לקחת כופר, אלא מות יומת, כדין רוצח.

משך חכמה

תנן במכות י”א: אשר נס שמה, שם, תהא דירתו, שם, תהא מיתתו, שם, תהא קבורתו.

וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת־הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל־עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר־נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד־מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר־מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ (ל"ה, כ"ה)

  תנן במכות י"א: אשר נס שמה, שם, תהא דירתו, שם, תהא מיתתו, שם, תהא קבורתו.

  ודרשת המשנה, מבוססת, על ארבע פעמים, שכתוב בפרשתנו, "שמה", (ל"ה, י"א, ט"ו, כ"ו), ונס "שמה" רוצח מכה נפש בשגגה, לנוס "שמה" כל מכה נפש בשגגה, אשר נס שמה, אשר ינוס שמה דמחד דרשינן, בספרי, לגזירה שוה, הובא בילקוט, בפרשתנו ומאידך תלת, דרשינן, כמשנתנו, שם, תהא דירתו, שם, תהא מיתתו, שם, תהא קבורתו. ובגבורת ארי, הקשה, למאן מזהיר, רחמנא, שם, תהא מיתתו, דבשלמא, שם תהא דירתו וקבורתו, קמזהר רחמנא, לבית דין ושם תהא דירתו, י"ל, דמזהיר, נמי, לרוצח עצמו, שיגור בעיר מקלטו, אבל שם תהא מיתתו, מאן קמזהר.

  ובערוך לנר, (שם), תירץ, דשם תהא מיתתו, רוצה לומר, שאפילו נוטה למות, אסור לו לצאת משם, ואין אומרים שלא הקפיד הכתוב, שינוס לשם, אלא על מנת לחיות, כמו שנאמר, ונס אל אחת הערים האלה וחי, ולא לזה שהוא נוטה למות, לכן, ייתר הכתוב, "שמה" ללמד, שגם מיתתו תהא שם.

  ובגבורות ארי, רצה לפרש, דשם תהא מיתתו, לענין אם עבר הרוצח עבירה בעיר מקלטו, עבירה שנתחייב עליה מיתת בי"ד, דממיתין אותו בתוך העיר, אף דאיתא, בסנהדרין מ"ב: דבית הסקילה היתה חוץ מג' מחנות וא"כ, בכה"ג, שעיר מקלטו, מוקף חומה שיש לו דין, מחנה ישראל, סלקא דעתין שיוציאו אותו להסקל, קמ"ל, דיסקל בעיר מקלטו, גופא, ואף שבגבורת ארי, כתב, דאין עושין ערי מקלט מעיר המוקף חומה, אולם, כתב ברינת יצחק, דברמב"ם לא הוזכר סייג זה ובתוספתא, פי"ב דמכות, איתא, דגמלא היתה עיר מקלט, אף דבמתניתין, בערכין ל"ב. איתא דהיתה מוקפת חומה.

  והתפארת ישראל, כתב לבאר, דאפילו אמרו הרופאים, שהאויר שם מסוכן לו וימות, מהבלא, דעיר מקלטו, גם כן אסור לו לצאת.

  ונראה, דאין זה ודאי, אלא רק ספק, דאם, הוי ודאי, אמאי לא יצא מעיר מקלטו, אף שע"י זה יכניס עצמו לספק פיקוח נפש, דשמא יהרגנו גואל הדם, הרי אין ספק מוציא מידי ודאי וגם, בפקוח נפש, ודאי, שידחה הפיקוח נפש את העשיין של, שם, תהא דירתו שם, תהא מיתתו.

המלקט

כתב, הרמב”ם, בפ”ח מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה”א, מצוות עשה להפריש ערי מקלט, שנאמר, שלוש ערים תבדיל לך, ואין ערי מקלט נוהגות אלא בארץ ישראל.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֹּאמֹר: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֶּה־נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד־עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט (ל"ה, ט'־י"ב)

  כתב, הרמב"ם, בפ"ח מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה"א, מצוות עשה להפריש ערי מקלט, שנאמר, שלוש ערים תבדיל לך, ואין ערי מקלט נוהגות אלא בארץ ישראל.

  והכסף משנה, הקשה, ממה דאיתא בספרי, אין לי אלא שקולטות בארץ כנען בחו"ל מנין ת"ל, תהיינה, ומכאן, שערי מקלט, קולטות, גם בחו"ל ולא כהרמב"ם.

  וי"ל, עפ"י מה, שכתב, הרמב"ם, בפ"ד מהלכות סנהדרין ה"ו, דאין סומכין זקנים בחו"ל וכל א"י, שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה.

  וכתב שם, הרדב"ז, דאע"פ, שלא החזיקו בה עולי בבל, דאינה כא"י לענין תרומות ומעשרות ולקצת דברים, לענין מינוי סמוכים, הוא א"י וכן לענין, הדר בא"י ולענין הנקבר בה ולשאר קדושת א"י, דינם שוה.

  הרי מבואר, דגם כשבטלה, קדושה ראשונה ולא הוי כא"י, לענין תרומות ומעשרות, עדיין לא בטלה, הקדושה, לענין שאר קדושות.

  וא"כ י"ל, דלענין ערי מקלט, דאינן נוהגות, אלא בא"י, הרי בהנך מקומות, שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, שפיר נהיג ערי מקלט וזה מאי דמרבינן, בספרי, דקולטות בחו"ל, דאין הכוונה, לחו"ל, ממש, אלא למקומות, שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, דאף דלענין, תרומות ומעשרות חשובות כחו"ל, אבל לענין הרבה דברים, חשיבי כא"י וכן נמי לענין קליטת ערי מקלט.

רנת יצחק

ְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם־בָּהּ – כתב הרמב”ן, דזו מצוות עשה, שישבו בארץ ויירשו אותה.

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם־בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת־נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת־נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר־יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ (ל"ג, נ"ג־נ"ד)

  כתב הרמב"ן, דזו מצוות עשה, שישבו בארץ ויירשו אותה.

  וכן כתב הרמב"ן, בספר המצוות, במצוות עשה, הנוספות, שהוסיף על מנין המצוות של הרמב"ם, מצוה רביעית, שנצטוינו, לרשת הארץ, אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם יצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם, והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ.

  והנה איתא בסוטה י"ד. דרש רבי שמלאי, מפני מה נתאוה משה רבינו להכנס לא"י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא, כן אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין, אלא בא"י, אכנס אני לארץ, כדי שיתקיימו כולן על ידי.

  וקשה, שהרי פשיטא שמשרע"ה רצה להכנס לא"י, כדי לקיים, מצוות, ישוב א"י ומה היתה א"כ בכלל שאלתו של רבי שמלאי, וי"ל, דכיון דכל הלימוד, שיש מצוה בישיבת א"י, הוא מקרא, דידן, דוהתנחלתם את הארץ, א"כ, שבט לוי שלא נטל חלק בא"י, אין עליהם מצוות ישוב א"י, ולכן במשרע"ה, שהיה משבט לוי, לא היתה שייכת מצוה זו.

פרדס יוסף החדש בשם הצל"ח

מדוע חוזרת התורה על, “החודש הראשון”, פעמיים?

וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל־מִצְרָיִם (ל"ג, ג')

  ויש להבין, מדוע חוזרת התורה על, "החודש הראשון", פעמיים, הרי די היה, אם היה כתוב, ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמשה עשר יום בו או ויסעו מרעמסס בחמשה עשר יום לחודש הראשון.

  וי"ל, דהתורה רצתה כאן, להדגיש את החודש הראשון במיוחד, שהרי איתא במכילתא, בא, פסחא, פט"ז אקרא, בתהלים, (ס"ח, ז'), מוציאים אסירים בכושרות, שהוציאם בחודש שהוא כשר, שאין בו לא חמה ולא גשמים, החודש הטוב ביותר, לא מדי חם ולא מדי קר וזה מה שהתורה רוצה להדגיש, ויצאו מרעמסס בחודש הראשון, דהיינו בחודש הטוב ביותר מבחינת מזג האויר וזה, לא ציון תאריך, התאריך כתוב בהמשך הפסוק, בחמשה עשר יום לחודש הראשון, והחודש הראשון קמא, בא רק, להדגיש, כי יציאת מצרים היתה בחודש הראשון, בחודש שכשר לצאת בו, לא חמה ולא צינה וכעת מתי זה היה, באיזה תאריך, זה היה בחמשה עשר יום לחודש הראשון, אבל אם היה כתוב, רק התאריך, לא היתה, הדגשה מיוחדת, על היציאה בחודש הראשון, שהוא חודש ניסן, שהוא הזמן המתאים ביותר ליציאה ולנסיעה.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א