איתא בתענית ט’, עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר ופריך ומי שרי לנסוייה להקב”ה

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ (ט"ו, י')

  ויש לבאר עפ"י מה דאיתא בתענית ט', עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר ופריך ומי שרי לנסוייה להקב"ה והכתיב, (ו', ט"ז), לא תנסו את ה' אלוקיכם, ומשני, הכי אמר רבי הושעיא, חוץ מזו, שנאמר, (מלאכי ג', י'), הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די.

  ומדהביא הטור בהלכות צדקה יו"ד סימן רמ"ז קרא זה, גם לענין צדקה וכתב דהדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו, אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד, דכתיב (שם) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, א"כ שמע מינה דמותר לנסות גם בצדקה ולא רק במעשר ואף שהבית יוסף, שם, כתב דמהש"ס בתענית (שם) משמע דבמעשר דוקא הוא דשרי לנסויי אבל בשאר צדקה לא, מיהו הטור ס"ל דגם בצדקה שרי לניסויי.

  וא"כ י"ל, דזה מה דקאמר קרא ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך, דהיינו שלא תצטער אם תתן את הצדקה על מנת שתתברך, ואתה נותן, כי בגלל הדבר הזה יברך ה' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך, דשמא רק במעשר מותר לנסויי אבל בצדקה אסור וכדברי הבית יוסף, אל תצטער על כך, דשפיר יכול אתה לומר דקים לי כהטור דגם בצדקה שרי לנסויי.

החיד"א בפני דוד

יש להבין, כיון דפשטא דקרא איירי במצוות צדקה לעני א”כ מהיכי תיתי שיהיה עם לבבו בליעל לא לתת צדקה עם התקרב שנת השמיטה, דבשלמא בהלוואה חושש המלוה שהשביעית תשמט את החוב, אבל בצדקה מה לי אם קרבה שנת השמיטה אם לא. ותו קשה מדוע כפל הכתוב שנת השבע ותו שנת השמיטה, הרי הם היינו הך, היינו שנת השבע היינו שנת השמיטה ותרתי למה לי.

וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ (ט"ו, ז'-י')

  ויש להבין, כיון דפשטא דקרא איירי במצוות צדקה לעני א"כ מהיכי תיתי שיהיה עם לבבו בליעל לא לתת צדקה עם התקרב שנת השמיטה, דבשלמא בהלוואה חושש המלוה שהשביעית תשמט את החוב, אבל בצדקה מה לי אם קרבה שנת השמיטה אם לא.

  ותו קשה מדוע כפל הכתוב שנת השבע ותו שנת השמיטה, הרי הם היינו הך, היינו שנת השבע היינו שנת השמיטה ותרתי למה לי.

  וי"ל דבשנת השמיטה תרתי איתנייהו בה הן שגידולי הקרקע הוו הפקר לכל וכן שמיטת כספים שהשמיטה משמטת את החובות, אלא דאיכא נפק"מ בינייהו, ששמיטת גידולי הקרקע מתחילה בתחילת שנת השמיטה ואילו שמיטת הכספים היא רק בסופה, שהרי שביעית משמטת בסופה.

  וא"כ י"ל, דלהכי איכפיל קרא, שנת השבע, שנת השמיטה, לאשמועינן דאיירי בשתי השמיטות כאחד הן בשמיטת קרקע והן בשמיטת כספים.

  וא"כ י"ל, דהתורה באה להזהיר, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור, שהוא פטור כעת מלתת צדקה, כיון שבשנת השמיטה לא יחסר לעניים דבר דאוכל יהיה להם מהיבול שבשדות שהם כעת הפקר לכל וכולם שווים בו וגם אם יש להם חובות, הרי השמיטה פוטרת אותם מהם ושוב אינם חייבים לפרעם וא"כ תהיה רעה עיניך באחיך האביון בשל הרווחים שיבואו לו בגלל השמיטה, לכן באה התורה להזהיר דווקא לעת כזאת, נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו.

כבודה של תורה

בשם בני יצחק לרבי יצחק חנין זצ"ל מרבני שלוניקי

יש להבין, את כפל הלשון עשר תעשר?

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה (י"ד, כ"ב)

  ויש להבין, את כפל הלשון עשר תעשר (וראה בתענית ט'. דדרשו מיניה, א"ר יוחנן, עשר בשביל שתתעשר ואיתא בר"ה ח'. ובבכורות נ"ג: בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד במעשר בהמה ואחד במעשר דגן — המלקט).

  וכן קשה מהו את כל תבואת זרעך, דמה "כל" אתי לריבויי.

  וי"ל, דאת "כל" תבואת זרעך אתי לריבויי שצריך לתת מעשר מכל התבואה שצמחה ואין מנכה את שיעור הזרעים שזרע, כגון שזרע עשרה קבין תבואה וגדלו ממנה מאה קבין, אינו יכול לומר אנכה מהתבואה החדשה את עשרה הקבין שזרעתי שזו היתה השקעתי ואפריש מעשר רק מהתשעים קבין, עשירית, דהיינו תשעה קבין, אלא עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, יש לעשר את כל מה שהוציאה השדה, דהיינו ליתן מעשר מכל המאה קבין עשרה קבין, כי לולי ברכת ה' היתה הזריעה הולכת לאיבוד והיינו דכתיב "עשר תעשר", דאף שכבר עישרת את העשרה קבין שזרעת והם היו מתוקנין יש לחזור ולעשר גם אותם לאחר שצמחו מחדש.

  ועפ"י האמור יש לבאר את דברי הנביא, (ישעיה נ"ה, י'), והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, דיש להבין את כפל הלשון "והולידה והצמיחה".

  וי"ל, דהזרע שנזרע ויצא מחדש נקרא הולידה דהגרעין שזרע הוליד זרע אחר במקומו ועל המותר אמר והצמיחה, דמלבד ההולידה, שהזרע שנזרע הוציא גרעין במקומו, הרי צמחו גרעינים רבים נוספים, כאשר ונתן זרע לזורע, דאת השיעור שנזרע מקודם וצמחה, יזרעו שוב ומכל השאר יהיה לחם לאוכל.

פנים יפות

ויש להבין דלאחר דכתיב, והיה המקום אשר יבחר ה’ אלוקיכם בו לשכן שמו שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם א”כ תו, כי אם במקום אשר יבחר ה’ באחד שבטיך שם תעלה עולותיך, למה לי, הרי מקרא קמא שמעינן כבר לקרא בתרא.

וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה': וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ (י"ב, י"א-י"ד)

  ויש להבין דלאחר דכתיב, והיה המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם בו לשכן שמו שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם א"כ תו, כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך, למה לי, הרי מקרא קמא שמעינן כבר לקרא בתרא.

  כן יש להבין, אמאי בקרא קמא כתיב והיה המקום ואילו בקרא בתרא כי אם במקום ולא כתיב והיה במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עלותיך.

  וי"ל עפ"י מה דאיתא בזבחים ק"ז: איתמר המעלה בזמן הזה רבי יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור. רבי יוחנן אמר חייב, קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, ריש לקיש אמר פטור קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא והרמב"ם בפי"ט מהלכות מעשה הקרבנות הט"ו פסק כרבי יוחנן וכתב, מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלה חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי לקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אף על פי שאין בית, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא.

  וא"כ י"ל, דקרא קמא איירי בזמן שבית המקדש היה קיים ולכן כתיב "והיה" המקום והיה כהווייתו ואילו קרא בתרא איירי לאחר חורבן הבית לכן כתיב רק, כי אם במקום אשר יבחר ואשמועינן קרא דמקריבין אעפ"י שאין בית ולכן כל הקדשים ראויים לפנים ולכן אם שחט או העלה אותם בחוץ חייב משום שחוטי חוץ.

  ולפי האמור מבואר גם מה שכתבה התורה השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, במציעתא בין קרא קמא לקרא בתרא, אף שלכאורה מקומו של כתוב זה ראוי היה להיות, או לפני קרא קמא או לאחר קרא בתרא אבל על כל פנים לא ביניהם, אבל לפי האמור י"ל, דקרא אתא לאשמועינן, דלא תימא כיון שחרב הבית שוב אין הקרבן ראוי לפנים וממילא פטור בהעלה בחוץ, קמ"ל, דמקריבין אעפ"י שאין בית ושפיר ראוי לפנים ולכן, השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה', אף שהוי רק מקום ואינו בהויתו.

כבודה של תורה

בשם יוסף לקח לרבי חיים אבואלעפיא זצ"ל

מדוע פתח הכתוב בלשון יחיד “ראה” והמשיך בלשון רבים נותן “לפניכם”?

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (י"א, כ"ו)

  ויש להבין, אמאי פתח הכתוב בלשון יחיד "ראה" והמשיך בלשון רבים נותן "לפניכם", דהוה ליה לפתוח בלשון רבים ראו אנכי נותן לפניכם או אם פתח בלשון יחיד ראה היה לו להמשיך בלשון יחיד ולומר, נותן לפניך.

  וי"ל, עפ"י מה דאיתא בקידושין מ': ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה רבי אליעזר ב"ר שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה.

  וא"כ י"ל, דהתורה אומרת לכל יחיד ויחיד, ראה והתבונן שבמעשה שלך, דהיינו במעשה של כל יחיד ויחיד, יש כדי להכריע את כל העולם ואת זה אשר אני נותן לפניכם, דהיינו בידי כל יחיד ויחיד נתונים כולם דכל הציבור נתון בידיו של היחיד, דבידו להכריע ע"י מעשיו את כל העולם בין לזכות ובין ח"ו לחובה, בין לטוב בין למוטב.

תורת משה להחתם סופר