וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת (ה’, ה’) והנה תבות “אשר חי” הוי שפת יתר ואין להן ביאור.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת (ה', ה')

  והנה תבות "אשר חי" הוי שפת יתר ואין להן ביאור.

  וי"ל, עפ"י מה דאיתא במדרש במדבר רבה י"ד י"ב ובפרקי דרבי אליעזר פרק י"ט ובילקוט שמעוני רמז מ"א דע' שנה חיסר אדם משנותיו ונתנן לדוד בן ישי לפי שאדה"ר ראוי היה לחיות אלף שנים שנאמר, (ב', י"ז), ביום אכלך ממנו מות תמות ויומו של הקב"ה אלף שנים שנאמר, (תהלים צ', ד'), כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה. וכן הוא בזוה"ק וישלח קסח. ויחי רלג: ובזוהר חדש סג, ב.

  נמצא דתשע מאות ושלושים שנה אינם שנותיו של אדם, אלא הם רק השנים שחי בהם בפועל, וכן מצינו באאע"ה לקמן, (כ"ה, פ"ז), ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי ולקמן, (כ"ה, ל'), כתב רש"י דמאה שבעים וחמש שנה ימי שנותיו של אאע"ה אינם שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה, רק דקיצר ה' שנים משנותיו שלא יראה עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה.

  וא"כ י"ל, דלהכי כתיב גם באאע"ה "אשר חי" דהיה ראוי לחיות מאה ושמונים שנה אלא שקיצרו שנותיו בגלל עשו.

אמת ליעקב

בשם בית יצחק בשם אדוננו הגר"א ובביאור הרד"ל על פרקי דר"א וכן בכתב והקבלה בבראשית (כ"ה, ל') וכן הוא בפני דוד להחיד"א

יש להבין אמאי לא דן אדה”ר את הבל ולא הרגו על אשר רצח את הבל אחיו

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ (ד', ח')

  ויש להבין אמאי לא דן אדה"ר את הבל ולא הרגו על אשר רצח את הבל אחיו, הרי כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים ה"א, על ששה דברים נצטווה אדה"ר, על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גלוי עריות ועל הגזל ועל הדינים הוסיף לנח אבר מן החי ושם בהי"ד, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין.

  ואף שלפי הרמב"ם כדי לדון בן נח צריכים עד אחד וא"כ הכא י"ל שהאדם לא ראה את מעשה הרציחה אבל עיין בחינוך במצוות עשה כ"ו שכתב דבן נח חייב מיתה בהודאת פיו בלבד והרי אדה"ר ידע שקין הרג להבל כדכתיב, (ד', כ"ה), כי שת לי אלוקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין ומנא ידע, על כרחך שקין סיפר לו וכיון דידע צריך היה להרגו עפ"י הודאתו.

  וי"ל דהוראת שעה היתה, שלא להרגו כדכתיב, (ד', ט"ו), ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין שבעתים יוקם וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו.

  ומרן הגאון ראש הישיבה רבי אהרן ליב שטיינמן שליט"א תירץ דאף לפי החינוך דבן נח נהרג עפ"י עצמו, אבל צריך שיעיד בבי"ד בתורת עדות וכל שלא אמר בבי"ד אין על זה תורת עדות וכל שהשומע לא יושב בתורת דיין ובתורת בי"ד אין על זה דין קבלת עדות וכשקין סיפר לאביו לא סיפר לו בתורת דיין ובתורת בית דין ולהכי לא יכול היה אדה"ר לדונו עפ"י הודאתו דגם בבן נח אין על הודאה דין נאמנות אלא רק אם ההודאה היתה כשהשומע שומע בתורת דיין, כדמוכח בב"ק ע"ה: דכשאינו יושב בתורת בי"ד אין על זה דין קבלת עדות.

  ובעיקר דברי החינוך דבן נח נהרג עפ"י הודאת עצמו כתב במנחת חינוך דלא מצא מקור לדבריו אמנם מסתברא כוונתיה דהא מה שאדם אינו נאמן על עצמו היינו מדין דאדם קרוב אצל עצמו אבל בבן נח דקרוב כשר בו לעדות, למה לא תוכשר הודאתו.

  ומרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א מצא מקור לדברי החינוך בירושלמי ריש קידושין א' לפי גירסת הקרבן העדה שם, בד"ה ר"י בן פזי מוסיף, אם נידון בדין אומות נידון בחנק "ומפי עצמו", דקסבר כל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בחנק ומפי עצמו שאין צריך אפילו עד אחד.

פירורים משלחן גבוה

יש להבין מה טענה היא זו שהאשה נתנה לו, אחרי שהקב”ה ציוה עליו שלא לאכול.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (ג', י"ב)

  ויש להבין מה טענה היא זו שהאשה נתנה לו, אחרי שהקב"ה ציוה עליו שלא לאכול.

  וי"ל דאיתא במדרש בראשית רבה (י"ט, ה') ותקח מפריו ותאכל א"ר איבו סחטה ענבים ונתנה לו. וא"כ לאדם היתה טענה שהרי ראה את חוה שאכלה ולא מתה וא"כ הרי זו לכאורה ראיה שהפרי לא נאסר שהרי הקב"ה אמר לו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אלא שיש לומר שאין זו ראיה דדלמא חוה לא היתה בכלל הציווי, דאף שהיא נבראה ממנו ובזמן הציווי נכללה באדם עצמו, אבל זה היה רק בכח ולא בפועל ודלמא אין הכח כהפועל, ובאמת איתא בזה פלוגתא בחולין ק"כ: אם משקין היוצאין מן הפרי כמותו אי לאו.

  והנה כיון שהאדם לא אכל את גוף הפרי אלא שתה רק את היין שנסחט מהענבים, א"כ טען, דממה נפשך הוא פטור, דאם מה שבכח הוא כפועל עצמו א"כ מדוע לא מתה חוה כשהיא בעצמה עברה על איסורו של הקב"ה וא"ת שהיא לא נענשה כי הציווי לא חל עליה כי בעת הציווי היתה רק בכח ולא בפועל כי בפועל ולמעשה עדיין לא נוצרה ואין הכח כהפועל אם כך אז גם היין היוצא מהענבים שהוא רק בכוח אינו כהענבים שהם הפועל ולא חל עליהם כל איסור.

  ולפי"ז י"ל, דזו היתה טענת האדם, "האשה אשר נתת עמדי", דהיינו שהיתה עמדי בתוכי בכח ולא בפועל בעת הציווי, "היא נתנה לי" ממנה למדתי "מן העץ", שדבר הבא מן העץ דהיינו היין שנסחט מענבים מותרים ולכן "ואוכל".

תורת משה להחתם סופר

קשה כיצד נכשל אדה”ר באכילה מעץ הדעת והרי איתא בגיטין ז’, דאין הקב”ה מביא תקלה לצדיקים

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל (ג', ו')

  וקשה כיצד נכשל אדה"ר באכילה מעץ הדעת והרי איתא בגיטין ז', דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים וכתבו שם התוס' בד"ה השתא, בשם ר"ת כי מה שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים הוא במידי דאכילה, דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור.

  וי"ל, דכל זה מיירי בשוגג כאשר הצדיקים אינם יודעים מהאיסור ואילו ידעו היו נמנעים בעצמם מלאכול אבל אדה"ר ידע שעץ הדעת אסור באכילה ובזה אין הקב"ה לוקח את הבחירה מידי הצדיק.

מרפסין איגרי

איתא במגילה ט. מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת וכתבו לו אלוקים ברא בראשית.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים (א', א')

  איתא במגילה ט. מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת וכתבו לו אלוקים ברא בראשית. ופירש"י שם שלא יאמר בראשית שֵׁם הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני.

  ויש להבין דאם באמת יש מקום לטעות ומשום כך שינו הזקנים, א"כ מדוע נקטה התורה עצמה לשון המאפשר לטעות ולא כתבה אלוקים ברא בראשית את השמים.

  וי"ל דרש"י פירש בראשית, בשביל התורה שנקרא ראשית, דבשביל התורה נברא העולם וכן איתא בשבת פ"ח. מובא ברש"י לקמן (א', ל"א) יום השישי, ה"א יתירא למה לי, אמר ריש לקיש מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין ואם לא אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. ואיתא במתניתין בקידושין ס"א. רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, שנאמר ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן… ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען.

  וכתבו שם התוס' בד"ה כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן, בא"ד, וה"ה נמי דבעינן תנאי קודם למעשה (אם יעברו… ונתתם…) מדלא אמר תנו להם אם יעברו, משמע דאם אמר הכי, לא אתא תנאה ומבטל מעשה דמתנה, דקדמיה.

  ולפי"ז י"ל דאי הוי כתיב אלוקים ברא בראשית את השמים ואת הארץ, היה המעשה, דהיינו אלוקים ברא, קודם לתנאי, דהיינו קודם לבראשית שהוא התנאי, בשביל התורה שנקרא ראשית ואם היה המעשה קודם לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים, לכן כתיב בתחלה בראשית שהוא התנאי ורק אח"כ ברא אלוקים שהוא המעשה, כדי שיהיה התנאי קודם למעשה.

ילקוט האורים

  ולפי האמור תיושב קושית רבינו ההפלאה בפנים יפות שהקשה על דברי חז"ל הנ"ל בשבת פ"ח. יום הששי, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם דפירשו תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית והרי התנאי היה לאחר שנשלמו כל מעשי בראשית וא"כ הוי מעשה ואח"כ תנאי דהתנאי בטל והמעשה קיים.

  אך לפי האמור באמת התנאי היה לפני בריאת העולם כדכתיב בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית וא"כ שפיר הוי תנאי קודם למעשה.

  ובמיסבר קראי כתב לישב דהא דבעינן במשפטי התנאים, שיהיה תנאי קודם למעשה, הוא משום דקביעות המעשה אינה מאפשרת תנאים לסותרו כיון דכבר נעשה המעשה, אבל גבי הקב"ה אין שייך ענין זה, כי אצלו אין חילוק בין קודם המעשה ולאחר המעשה.

חילך לאורייתא