בישועות מלכו פ”א מהלכות בית הבחירה הט”ז, עלה ונסתפ”ק בהא דלא תניף עליהם ברזל, אי דוקא ברזל או אפילו כל מיני מתכות אסורים.

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹקֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹקֶיךָ (כ"ז, ד'-ו')

  בישועות מלכו פ"א מהלכות בית הבחירה הט"ז, עלה ונסתפ"ק בהא דלא תניף עליהם ברזל, אי דוקא ברזל או אפילו כל מיני מתכות אסורים וכתב, דיש להביא קצת ראייה מע"ז נ"ב: מזרחית צפונית, בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששיקצו אנשי יון ואמר רב ששת ששיקצו לעבודת כוכבים אמר רב פפא התם קרא אשכח ודרש, דכתיב, (יחזקאל ז', כ"ב) ובאו בה פריצים וחיללוה וכיון שהשתמשו בהם לע"ז נאסרו, אמרי היכי נעביד, ניתברינהו ע"י עכו"ם כדי לבטלן שהרי רק עכו"ם יכול לבטל ע"ז, אבנים שלמות אמר רחמנא, ונסרינהו, לאחר שבירתן כדי להשוות פגימתן, לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ולהכי גנזום ופריך הש"ס ואמאי, ליתברינהו ולישקלינהו לנפשייהו ומשני כיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו להדיוט.

  ומזה משמע, דכל מיני מתכות נמי אסור, דאם לא כן הוי מצי למיסרינהו בסכיני נחושת, אלא ודאי ברזל וכיוצא בו.

  והנה גם הפמ"ג באו"ח ק"פ הלכות ברהמ"ז סק"ד באשל אברהם על מה שכתב המחבר שם בסעיף ה' דנוהגים לכסות הסכין בשעת ברהמ"ז ונהגו שלא לכסות בשבת ויו"ט והמג"א כתב הטעם משום ששולחן דומה למזבח, ובמזבח כתיב, לא תניף עליהם ברזל ובשבת אין בונין מזבח וליכא רמז למזבח ולפי זה דוקא בסכין של ברזל צריך לכסות וכתב שם הפמ"ג דמהגמ' דע"ז, שם, אין ראייה דכל מיני מתכות נמי אסור, דאם לא כן הוי מצי למיסרינהו בסכיני נחושת ואמאי גנזום בית חשמונאי, דאפשר דשאר מיני מתכות אינן חותכות בלי פגימות ונשאר בצ"ע.

  וכתבו האחרונים דאישתמיטיהו הרמב"ן בפרשת יתרו, אקרא, (שמות כ', כ"ב), ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה, שכתב, לאסור בהם נגיעת ברזל, כמו שנאמר, אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוקיך, לא תניף עליהן ברזל והזכיר כאן הברזל בלשון חרב, כי כל כלי ברזל אשר בהם פיות כורתות (דהיינו חוד חיתוך) יקראו חרב ולהלן שם כתב שהברזל נקרא חרב על שם שהוא מחריב את העולם.

  ומקורו של הרמב"ן כנראה מהתוספתא בב"ק פ"ז ה"ב, מזבח אבנים לא תניף עליהן ברזל וכי מה ראה הכתוב לפסול את הברזל יותר מכל מיני מתכות, מפני שהחרב נעשה ממנו והחרב סימן פורענות והמזבח סימן כפרה, מעבירים דבר שסימן פורענות מדבר שסימן כפרה.

  והנה על טעמו של המג"א, דהטעם שנוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון רק בחול ולא בשבת ויו"ט, כיון דהטעם הוא משום ששולחן דומה למזבח ובמזבח כתיב לא תניף עליהן ברזל ובשבת אין בונים מזבח וליכא רמז למזבח, קשה, אמאי מכסין הסכין בברהמ"ז בלילה הרי אין בנין ביהמ"ק בלילה.

  ובהר צבי עה"ת כתב לישב עפ"י דברי הערוך לנר בסוכה מא. שכתב דמה שאין בנין ביהמ"ק בלילה, זה דוקא בנין המקדש עצמו, אבל בנין המזבח שפיר בונין בלילה, משא"כ בשבת ויו"ט אין בונים כלל.

משחת שמן

ויש להבין, אמאי לגבי חוקים כתיב “האלה” ואילו לגבי משפטים כתיב רק ואת המשפטים אך לא כתיב האלה. הרי ספר דברים הוא משנה תורה וכתוב בו כל התורה כולה. דאם בספר דברים היו רק חוקים ניחא, אבל הרי בספר דברים יש בו משפטים כמו שיש בו חוקים וא”כ קשה אמאי לא כתיב גם ואת המשפטים האלה.

הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (כ"ו, ט"ז)

  ויש להבין, אמאי לגבי חוקים כתיב "האלה" ואילו לגבי משפטים כתיב רק ואת המשפטים אך לא כתיב האלה. הרי ספר דברים הוא משנה תורה וכתוב בו כל התורה כולה. דאם בספר דברים היו רק חוקים ניחא, אבל הרי בספר דברים יש בו משפטים כמו שיש בו חוקים וא"כ קשה אמאי לא כתיב גם ואת המשפטים האלה.

  וי"ל, דחוק לא יכול להשתנות, חלק ממצוות התורה, שהם חוקים, בהם לא יכול לחול כל שינוי, אבל משפטים, ואין הפירוש שבמשפטים כן יש שינוי כי בדיני התורה ברור שאין ולא יכולים להיות כל שינויים, אבל משפט תלוי בהרבה נסיבות וכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו וגם הדבר תלוי בטענות הצדדים וגם כיצד ארע הדבר וכיצד קרה המקרה והמעשה וכיון שיש שינויים בעובדות א"כ משתנה גם הפסק וההלכה היא הכל בהתאם לעובדות ולנסיבות המקרה וטענות הצדדים, (כמו למשל התובע מחבירו מנה ואין לו עדים אם כן תלוי הדבר אם הנתבע כופר הכל, שאז הוא פטור או מודה במקצת שאז חייב שבועה או בנזיקין תלוי היכן היה הנזק ברה"ר או ברשות הניזק ועוד ועוד פרטים ופרטי פרטים) ממילא במשפטים לא שייך להגיד, האלה, ומה עוד שכשיש מחלוקת בדיני ממונות יכול הנתבע לטעון, קים לי, דבר שאינו שייך ביורה דעה, לגבי כשרות ריבית או נדה, "האלה" פירושו דבר קבוע לכל מקרה ומקרה ללא כל שינויים לכן במשפטים לא כתיב האלה, לכן באמת מאד קשה לפסוק בשו"ע חו"מ וכבר כתוב בשולחן ערוך חו"מ בסוף הלכות דיינים סימן י"ב סעיף כ', דצריכים הדיינים להתרחק ככל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה. והכוונה היא שעליהם להביא לידי פשרה, כיון שקשה מאד לפסוק בעניני חו"מ.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א

ויש להבין מדוע נקטה התורה בלשון כפול דלאחר שאמר בערתי הקודש וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה שאלו הן מצוות הביעור וכן מה שמפרט להלן, לא אכלתי באוני ממנו וכו’, מדוע צריך להוסיף ולומר גם ככל מצוותך אשר צויתני. ורש”י פירש, ככל מצותך, נתתים כסדרם ולא הקדמתי תרומה לביכורים ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, אבל קשה היכן רמוזים בקרא דברי רש”י, שלא להקדים אחד לשני.

וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי (כ"ו, י"ג)

  ויש להבין מדוע נקטה התורה בלשון כפול דלאחר שאמר בערתי הקודש וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה שאלו הן מצוות הביעור וכן מה שמפרט להלן, לא אכלתי באוני ממנו וכו', מדוע צריך להוסיף ולומר גם ככל מצוותך אשר צויתני. ורש"י פירש, ככל מצותך, נתתים כסדרם ולא הקדמתי תרומה לביכורים ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, אבל קשה היכן רמוזים בקרא דברי רש"י, שלא להקדים אחד לשני.

  ונראה דלפעמים אדם נצטווה לעשות מספר מצוות והוא החסיר אחד מהם, על כך אי אפשר לומר ככל מצוותך, שהרי החסיר, אבל אם אדם עושה את הכל שנצטוה, אבל לא עשה לפי הסדר הנכון, בזה ודאי דלא חסר בככל מצוותך, אלא חסר כאן בכאשר צויתני בככל מצוותך לא חסר כלום דנתן ביכורים, תרומה, מעשר ראשון ושני אבל חסר בצוויתני וזו היא א"כ כוונת רש"י, דלא שיניתי את הסדר וזה מדויק מקרא, דאשר ציוויתני.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א

הקשו המפרשים, שהיה צריך לומר מראשי כל פרי העץ, שהרי הביכורים הם משבעת המינים ופרט לחטה ושעורה כולם הם מן העץ

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם (כ"ו, ב')

  הקשו המפרשים, שהיה צריך לומר מראשי כל פרי העץ, שהרי הביכורים הם משבעת המינים ופרט לחטה ושעורה כולם הם מן העץ. והחיד"א כתב לבאר, בחומת אנך, בשם המהר"ם בן חביב, לפי המשנה בפ"ג דבכורים מ"א, דמיד שרואה תאנה שביכרה כורך עליה גמי ואף שהיא עדיין בוסר ועל הבוסר הרי מברכים בורא פרי האדמה ולכן אומרת התורה מראשית כל פי האדמה, ועוד תירץ כיון שחיטה היא פרי האדמה (והיא החשובה ביותר מכל שבעת המינים — המלקט) לכן נקטה התורה פרי האדמה, אבל החיד"א דחה תירוץ זה, שהרי רבי עקיבא ורבי יהודה סבירי להו, דחטה עץ כמבואר בראש השנה ט"ז. תניא א"ר יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני שתי לחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן ופירש"י, בחד לישנא דרבי יהודה לטעמיה דאמר בסנהדרין ע': עץ שאכל אדם הראשון חטה היה.

  והנראה בזה, דהנה לא מצינו כתוב בכל מקום שהוא שהיו צריכים להביא ביכורים בכל שנה ושנה, בכל תקופה שהעץ נותן פריו מחדש, ובפשיטות משמע, שמספיק הבאת ביכורים רק פעם אחת מהפרי שהאדמה שלו מראשית ביכוריה, דהיינו שאין להביא יותר מזה, מפני שה"ראשית ביכורים" תלוי בראשית פרי אדמתו ואם כבר הביא בפעם הראשונה, תו אין להביא יותר מן האילנות של אדמה זו, ואפילו כשבעוד שנה נותנים עוד פעם פירות חדשים, מכל מקום אין להביא יותר ראשית הביכורים מזה, היות ומאדמתו זו שהאילנות שלו גדלים שם, כבר הביא ביכורים דלא נזכר שבכל שנה צריך להביא מתאנה שביכרה ומשמע שמספיק רק פעם אחת בלבד ולא יותר.

  ולפי"ז יתישב שפיר, מדוע לא כתוב מראשית פרי העץ, והיינו מפני שאילו היה כתוב כן, היינו יכולים לטעות ולחשוב שצריך להביא בכל שנת ושנה ביכורים כשהעץ נותן פריו מחדש, הגם שכבר הביא מפרי עץ זה בשנה שעברה, ובמיוחד, הייתי טועה לומר כן, בחטה ובשעורה אשר בכל שנה גדל ממש הכל מחדש ולכן כתבה התורה בלשון זה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה לאשמועינן שהדבר תלוי באדמה ואם האדמה הזאת שלו, כבר נתנה ראשית והביא מביכוריה תו אין צריך להביא יותר הגם שהפרי מתחדש בכל שנה.

שו"ת ציץ אליעזר חט"ו תשובה ט"ז

  וכשהצעתי את הדברים לפני מרן רבינו שי"ח קניבסקי שליט"א אמר דיש חיוב ביכורים בכל שנה ושנה אף מאותו העץ עצמו, אבל אין לו ראיות לזה.

המלקט

ויש להבין, כיון דכתיב, והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה’ אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבתה בה א”כ מדוע היתה צריכה התורה לומר, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר “תביא מארצך” אשר ה’ אלוקיך נותן לך הרי כבר מְקרא קמא שמעינן דרק פירות א”י חייבים בביכורים והוי מהמצוות התלויות בארץ.

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם (כ"ו, א'-ב)

  ויש להבין, כיון דכתיב, והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבתה בה א"כ מדוע היתה צריכה התורה לומר, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר "תביא מארצך" אשר ה' אלוקיך נותן לך הרי כבר מְקרא קמא שמעינן דרק פירות א"י חייבים בביכורים והוי מהמצוות התלויות בארץ.

  וי"ל דהנה איתא בב"ב פ"א. אשר תביא מארצך למעוטי חוצה לארץ דאין להביא ביכורים מחו"ל והתוס' שם בד"ה ההוא, הקשו ותימה אמאי איצטריך מיעוטא הא אמר בסוף פ"ק דקידושין ל"ו: כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ.

  ותירצו, ויש מפרשים משום דביכורים איתקשו לבשר בחלב דכתיב, (שמות כ"ג, י"ט), ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך לא תבשל גדי בחלב אמו וס"ד שיהיו נוהגין אף בחוצה לארץ כמו בשר בחלב, (וכן כתבו התוס' בחולין קל"ו, בד"ה אלא ארצך ל"ל, למעוטי חו"ל, בשם הרשב"ם — המלקט).

  ועוד כתבו התוס' שם בב"ב, דלרשב"א נראה דלא חשיבי ביכורים כמצוה התלויה בארץ, דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה, דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה ולכך חשובין הן תלוין בארץ, אבל ביכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם, דאין נאסרין באכילה אע"פ שלא הפריש מהן ביכורים.

  ועוד מדלא חייב בתרומה ומעשר עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן, אבל ביכורים ודאי חובת הגוף נינהו כע"ז, דילפינן מינייהו בקידושין ל"ז. שאין החיוב תלוי בפירות אלא באדם ואפילו בעודן באילן מתחייב כדתנן, במסכת ביכורים כיצד מפרישין ביכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול שביכר קושרו בגמי ואומר אלו בכורים.

  והרא"ם דייק מדכתיב מ"ראשית" כל פרי, אעפ"י שאינו פרי, הרי שהחיוב ביכורים הוא גם כשלא נגמר הפרי ואין זה כחיוב תרומות ומעשרות.

  וא"כ י"ל, דלהכי היתה צריכה התורה לכתוב מארצך, לאשמועינן דאף דהוי חובת גברא, בכל זאת החיוב הוא "אשר תביא מארצך" ולא מחו"ל.

כבודה של תורה

בשם טירת כסף לרבי אברהם גאטעניו זצ"ל משלוניקי