בשו"ת אבני נזר, יו"ד סימן תמ"ד, נשאל אם קיימת חובה גם בזמן הזה להושיב שומרים למקום המקדש,

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי (ח', ל"ה)

  בשו"ת אבני נזר, יו"ד סימן תמ"ד, נשאל אם קיימת חובה גם בזמן הזה להושיב שומרים למקום המקדש, דעיקר מצוותו משום כבוד וקיי"ל, קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא וקדושת המקדש לא בטלה, וכיון דעיקר מצוות השמירה, שלא יבוא לשם, מי שאסור לבוא, א"כ גם בזמן הזה שייכת השמירה (והשאלה היא כנראה, רק בדאיכשר דרא וידינו תקיפה להעמיד הדת על תילה ולמנוע את העליה למקום המקדש שיבנה בב"א — המלקט). והשיב, דכיון דשימור הוי עבודה וצריכים לשמור בבגדי כהונה ואסור בטמאי מתים, כמו כל העבודות, לכן בזמן הזה שכולם טמאי מתים לא שייכת מצוות שמירת המקדש.

  אך בספר אמבוהא דספרי, בפרשת קרח קפ"ה: הוכיח במישור, דשימור לא הוי עבודה, דאי שימור הוי עבודה, א"כ, אם היה יושב, היה פסול בשמירה והרי מצינו שהכהנים היו יכולים לשבת בשעת שמירתם, כפי שכתב הר"ש בריש מסכת תמיד ועוד איתא בתמיד כ"ז. דלויים שומרים מחוץ לעזרה, דבעי יתיבו, ובפנים אי אפשר לשבת, דאין ישיבה בעזרה, ומזה מוכח דשמירה לא הוי עבודה וא"כ ה"ה דכשר בטמאי מתים. וכן משמע מהרמב"ם בפ"ח מהלכות בית הבחירה ה"א, דכתב, לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה, אלא מקפלין אותם ומניחין אותן כנגד ראשיהן ולובשין בגדי עצמן וישנים על הארץ כדרך כל שומרי חצרות המלכים, שלא ישנו על המיטות וא"כ שמע מינה, דגם בשעת שינתם היו מקיימין מצוות שמירת המקדש ומכאן דאין זו עבודה וא"כ שייכת גם בזמן הזה.

פרדס יוסף

 

הנה, בתיאור עבודות קרבנות המילואים, שהקריב משרע"ה, יש עבודות שצוין בהם שמו של משרע"ה בעשיית העבודה, כמו, ויקח "משה" את הדם ויתן על קרנות המזבח… ויקטר "משה" המזבחה וכן בהמשך ויזרוק "משה" את הדם על המזבח סביב… ויקטר "משה" את הראש ואת הנתחים ואת הפדר את הקרב והכרעים רחץ במים ויקטר "משה" את האיל המזבחה. ויש עבודות, שכתובות בסתמא, ולא נזכר בהם במפורש, שמו של משרע"ה על יד העבודה, כמו וישחט, דלא כתיב וישחט משה, וכן בשרפת הפר, כתיב רק, ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו שרף באש ולא כתיב שרף משה באש.

וַיִּשְׁחָט וַיִקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּתֵּן עַל־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־הַדָּם יָצַק אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו: וַיִּקַּח אֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה, וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל. וַיִּשְחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִזְבֵּחַ סָבִיב וְאֶת הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר. וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (ח', ט"ו־כ"א)

  הנה, בתיאור עבודות קרבנות המילואים, שהקריב משרע"ה, יש עבודות שצוין בהם שמו של משרע"ה בעשיית העבודה, כמו, ויקח "משה" את הדם ויתן על קרנות המזבח… ויקטר "משה" המזבחה וכן בהמשך ויזרוק "משה" את הדם על המזבח סביב… ויקטר "משה" את הראש ואת הנתחים ואת הפדר את הקרב והכרעים רחץ במים ויקטר "משה" את האיל המזבחה.

  ויש עבודות, שכתובות בסתמא, ולא נזכר בהם במפורש, שמו של משרע"ה על יד העבודה, כמו וישחט, דלא כתיב וישחט משה, וכן בשרפת הפר, כתיב רק, ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו שרף באש ולא כתיב שרף משה באש.

  וי"ל, דהנה משרע"ה בשבעת ימי המילואים, היה במקום כהן ולכן ציון שמו של משרע"ה, ע"י העבודות, כמוה כאילו היה כתוב "הכהן", דהיינו עבודה הנעשית ע"י משרע"ה בתור כהן. וא"כ י"ל, דבשחיטה לא כתיב וישחט משה, כיון ששחיטה כשרה בזר ולא בעינן כהן לשחיטה, כדאיתא בזבחים ל"ה. וכן בשריפת הפר לא כתיב ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו שרף "משה" באש, דאיתא בירושלמי יומא פ"ב ה"ו, דשריפת פרים ושעירים כשרה בזר, אבל במתן דמים, כתיב כן, ויקח "משה" את הדם וכן בהקטרה, כתיב נמי, ויקטר משה המזבחה ובזריקת דם העולה, כתיב, ויזרוק "משה" את הדם, כיון שמתן דמים באצבע, של דם החטאת וההקטרה וכן זריקת דם העולה טעונים כהן ולכן בעבודות אלה, כתיב, במפורש, משה, כלומר כהן, שהרי משה בימי המילואים הוי ככהן.

משך חכמה

ברכת הגומל על הצלה מתאונה שאירעה בשבת

ברכת הגומל על הצלה מתאונה שאירעה בשבת – סיפור

מעשה היה באדם שהגיע לכולל ’בית-דוד', צולע וחבול באברי גופו, וביקש לתרום 2000 שקלים לבית המדרש, ולברך 'הגומל' בפני התלמידי חכמים. "על מה ולמה אתה רוצה לברך הגומל?”, שאלו מו"ר. השיב הלה, "עברתי תאונת דרכים קשה וניצלו חיי בנס". הרב המשיך לחקור: "מתי בדיוק אירעה התאונה?", תחילה ניסה האיש להתחמק, אך לבסוף הודה, "התאונה אירעה בשבת האחרונה”… מו"ר השיב לאיש את הממון הרב שנתן, ואמר כי אינו מעוניין לשלם לתלמידי חכמים ממון של מחללי שבת, וגם את ברכת הגומל לא הרשה לו לברך. והסביר לו הרב, שהמברך הגומל על נס בנסיעה בשבת, הרי הוא דומה למברך ’בורא נפשות' אחרי אכילת נתח ’חזיר', שעליו נאמר: "בוצע ברך נאץ ה'". והוסיף הרב: הלא ברכת הגומל נתקנה במקום קרבן הודאה (רא"ש בברכות פ"ט ס"יג:), ואם האדם אינו שומר שבת, אות היא שאינו מאמין בקב"ה, ואם אינו מאמין – למי הוא אומר תודה?! הרי על נתינת צדקה וברכת הגומל הללו נאמר "זבח רשעים תועבה". האיש לא הרפה והמשיך לנסות למסור את הצדקה, "הרי צדקה הציל ממוות", התחנן. השיב הרב: "אילו אקבל ממך את הכסף, אהיה דומה לרופא שמגיע אליו חולה מסוכן, ומסתפק הרופא רק בנתינת אספירין… לא הכסף יציל אותך כעת! תקנתך היא לחזור בתשובה שלימה, ולקבל על עצמך לשמור שבת. ותחשב לך התשובה כאשים וניחוחים. ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים". עברו מספר חודשים מהמעשה, והנה לכולל 'בית דוד' נכנס יהודי שהציג עצמו כשכן היהודי שעבר התאונה בשבת, וסיפר לרב: "דע לך כבוד הרב, מאז אותו המעשה, מידי שבת מגיע אלי שכני ושואל האם כבר הגיעה 'צאת הכוכבים’. רק לאחר שאני מאשר לו כי השבת יצאה, מתניע האיש את רכבו" (הערב נא).

מהלכות בדיקת חמץ

מהלכות בדיקת חמץ (רבי נסים קרליץ שליט"א)

א. ההולך לישון באמצע בדיקת חמץ – יחזור ויברך.

ב. אופן בדיקת חמץ: יש להסתכל בכל המקומות שמכניסים בו חמץ אם יש פירורים הנראים לעין, וכשרואה שהמקום נקי הרי הוא בחזקת בדוק. ובמקום שנפל פירורי חמץ כחור של מיקסר או בין הארון לקיר וא"א להגיע לשם, במקומות אלו סגי בביטול, וא"צ לפתוח המיקסר או להזיז את הארון.

ג. ברצפת הבית יתכופף במרחק שרואה מה נעשה ברצפה ואין צריך להתכופף ממש על הארץ, ופירורים קטנים מאד וכן בחריצים שבמרצפות יש לומר ששם הם ודאי מטונפים וא"צ לבודקם.

ד. בבדיקת חמץ מותר להתכופף על ברכיו לבדוק החמץ. כיוון שאינו אסור מהדין יש להקל בבדיקה.

ה. בגדים שאפשר לנער ועי"ז נופלים הפירורים יעשה כן, ואם אין נופלים צריך לבודקם בלילה לאור הנר, וביום לאור החמה, אם כבסום והפכו הכיסים בכביסה אין צריך בדיקה, ואם לא הפכו את הכיסים לא ברור שהחומר יועיל לפסול את החמץ כי החומר מתנדף אחר כמה ימים.

ו. בישיבה מוטל על ההנהלה לבדוק חדרי הפנימיה. ואם ישן שם – יבדוק בעצמו.

בבית החולים החובה מוטלת על ההנהלה, והחולה צריך לבדוק את הארון שמשתמש בו.

ז. השוכר חדר במלון דינו כשוכר דירה שתלוי בין קודם י"ד ללאחר י"ד – שמוטל על הנהלת בית המלון.

חידה לפרשת צו

חידות השבוע:

א. היכן מצינו: 1. דג שמקומו ביבשה? 2. דג בעל ארבע רגליים?

ב. באלו שני סעיפים בשו"ע יש שתי מילים בלבד?

ג. אינו יהודי קידש בת ישראל, והקידושין תפסו (חלו) – הכיצד? 

 

תשובה לחידה א. 1. נאמר במסכת מכות דף ט"ז: האי מאן דאכל ביניתא  דבי כרבא – מלקים אותו משום האיסור של שרץ השורץ על הארץ. וכתבו התוס': פירש רבינו תם: ביניתא – כמו דג קטן  הנמצא במחרישה. וביאר ה"חזון איש" (יו"ד סי"ד אות י"ב) שאין זה העולה מן הים ליבשה, אלא עיקר מקומו ביבשה, ואפשר שהוא מתהווה מהאויר והלחות. 2. כתב ה"פרי מגדים (במשב"ז יו"ד ספ"ג סק"ב) ל"מעדני יום טוב" הביאו דג מים ספרד, ויש לו קשקשים וד' רגליים, והוא סם המוות לאדם, והרוקחים יודעים להוציא הארס ועושים ממנו רפואה.

תשובה לחידה ב. 1. שו"ע (יו"ד ס' ס"ה ס"ו) "נוהג בכוי" (גיד הנשה). 2. שו"ע (אהע"ז ס' קכ"ו סמ"ב.) "מותרות בויו" (כלומר בגט יש לכתוב את המילה "מותרות" עם האות ו').

תשובה לחידה ג. מדובר בגר שמל ולא טבל שקידש בת ישראל (כך חידש ה"דובב מישרים" לרב מציבין זצ"ל).