והבור ריק אין בו מים – סיפור

"והבור ריק אין בו מים" – אבל נחשים ועקרבים יש בו

לפנינו סיפור מרגש שסיפר רבי חיים פלאג'י על בעל ה"שבט מוסר", מדוע חיבר את ספרו "אזור אליהו". ה"שבט מוסר" היה משכים קום בשעה מוקדמת מאוד. לילה אחד התעורר מוקדם יותר, ואעפ"כ קם כארי ממיטתו לעסוק בתורה. לאחר שנטל ידיו ניגש לחגור את ה"גרטל", הלא הוא האבנט שהיה תמיד על מותניו.

הצדיק לוקח את האבנט לידיו, אבל הפעם – כך הוא מרגיש ה"גרטל" עבה יותר מהרגיל, עד שקשה היה לו לקושרו סביב המותניים. בשל העלטה הגמורה ששררה עדיין בחוץ, לא יכול היה לברר את פשר הדבר, וכיוון שרצה כבר לישב וללמוד, לא שת ה"שבט מוסר" ליבו לשינוי בצורת האבנט, קשר אותו בדרך כלשהי, ושקע בתלמודו. והנה, לפתע הוא מרגיש שהקשר מתרופף, והאבנט "מתנועע" לו על מותניו, עד שבשלב מסויים הוא נופל ארצה. מביט ה"שבט מוסר" סביבו, ולתדהמתו הוא מבחין ב… נחש ארסי. עד מהרה התברר לו הנס הגדול שעשה עמו הקב"ה, כאשר במקום הגרטל הקבוע הזדמן לו נחש, ובשל חשקו הגדול ללימוד התורה לא הבחין שהוא חוגר אותו במתניו… הנחש לא פגע ב"שבט מוסר" שהמשיך ללמוד כהרגלו, וכדי להודות להשי"ת על ההצלה הגדולה, חיבר את הספר "אזור אליהו", על שם הנס שנעשה לו באזורו.

חידות לפרשת השבוע

חידות לפרשת השבוע

א. איך יתכן לעבור עבירה בעקימת שפתיים?

ב. איזה ברכה תלוי בזמן, שיש זמנים עליו ברכה אחת, ובזמן מסויים ברכה אחרת?

ג. היתכן שתלמיד חכם יש לו מצוה ללכלך בגדיו?

 

תשובה לחידה א. לחסום שור בדישו בעקימת שפתיים (השוכר את הפועלים).

תשובה לחידה ב. בשמים יש מינים שמברכים עצי בשמים או עשבי בשמים, אבל במוצאי שבת מברכין על הכל "בורא מיני בשמים".

תשובה לחידה ג. מובא בשו"ע (יו"ד כ"ח כ"א) היה הולך במדבר או בספינה ונזדמן לו עוף לשחוט, ואין לו עפר לכסות בו, הדם ימצא את הדם בבגדיו או במנעלו ומברך עד שיבוא למקום שיש עפר יכבס את בגדיו.

 

ממדרשי חז”ל על מכירת יוסף:

  • ע״פ הגרלה שעשו האחים יצא שיהודה הוא זה שצריך להוליך את הכתנת ליעקב אביו (ב״ר פ״ד, ח׳).
  •  יעקב אבינו חשב שיהודה הרג את יוסף בגלל שהוא זה שהביא לו את הכתנת (ב״ר צ״ה, ב׳).
  • את הכתנת שלחו האחים ליעקב אבינו ע״י בני זלפה ובני בלהה (תרגום יוב״ע בראשית ל״ז, ל״ב).
  • יהודה ראה את צערו של אביו והצטער על כך שהוא לא הציל לגמרי את יוסף. מחמת זה הוא קיבל על עצמו גלות וצרות, ולכן מתו אשתו ובניו (אלשיך בראשית ל״ח, ב׳).
  • יעקב אבינו לא התנחם על יוסף, מכיון שעיקר הנחמה בפטירת אדם היא ע״י שנותנים בני משפחתו ללבם שהנפטר זכה למעלה לרוב טוב הצפון לצדיקים. כיון שראה יעקב ברוח קודשו שיוסף לא נמצא בגן עדן, הוא לא התנחם (כלי יקר בראשית ל״ז, ל״ה).
  • מדברי האחים שאמרו ״זאת מצאנו״ הבין יעקב אבינו שהחיה שאכלה את יוסף גיררה את עצמותיו. לכן הוא לא התאמץ לחפש אותן ע״מ לקוברם (אוה״ח בראשית ל״ז, ל״ג.).
  • יצחק אבינו ובנימין ידעו ממכירת יוסף, כי הקב״ה גילה להם זאת ברוח הקודש (רבינו בחיי בראשית ל״ז, ל״ג).
  • יעקב אבינו העניק ליוסף את הבגד של אדה״ר, שהוא לקח מעשו (תרגום ירושלמי בראשית מ״ח, כ״ב).
  • אחרי חטא ראובן נמסרה הבכורה ליוסף, ולכן עשה לו יעקב כתנת פסים, שיהיה לו דומיא דבגדי כהונה, שהרי עבודה בבכורות (כלי יקר בראשית ל״ז, ג׳).
  • יוסף היה נקרא בן זקונים כי אביו השתמש בו, וגם בחר בו שישמש אותו כשיגע לזקנה (רמב״ן בראשית ל״ז, ג׳).
  • ער היה בן שבע שנים בנישואיו לתמר, וכן אונן ביבמו אותה (סדר עולם פרק ב׳).
  • ער נקרא על שהוא עתיד למות ללא ולד. אונן נקרא על שאביו עתיד להתאבל עליו. שלה נקרא על ששכח את אשתו (-יבימתו) (תרגום יוב״ע בראשית ל״ח, ג׳-ה׳).
  • כשדנו את תמר ישבו שם יצחק, יעקב וכל אחיו של יהודה והיו מחפים עליו. ובכ״ז כשהכיר יהודה בצדקתה, הודה על הדבר (שמו״ר ל׳, י״ט).
  • בזכות זה שיהודה הציל את נפש עצמו, תמר ושני בניה מן המיתה (ע״י הודאתו), ניצלו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה שהיו מבני בניו (כ״ר צ״ט, ח׳).
  • בזכות שיהודה חזר בתשובה ואמר ״צדקה ממני״, בישרו משה בברכותיו שלא יראה פני גהינום (פי׳ רבינו אפרים דברים ל״ג, ז׳).
  • שנים עשר חודש ניסתה אשת פוטיפר לשכנע את יוסף להישמע לה (תנחומא פר׳ וישב אות ח׳).
  • כשניסתה אשת פוטיפר לפתות את יוסף לחטוא איתה, ״היתה אומרת… חייך אני עושקתך בדברים אחרים, והוא אומר (ה׳) עושה משפט לעשוקים. חותכת אני אנונא שלך, והוא אומר (ה׳) 'נותן לחם לרעבים'. כובלתך אני, והוא אומר 'ה׳ מתיר אסורים'. מסמא אני את עיניך, והוא אומר 'ה׳ פוקח עיוורים'. כופפת אני קומתך, והוא אומר 'ה׳ זוקף כפופים'. עד היכן, עד שנתנה שרתוע (-דבר חד) של ברזל תחת צוארו כדי שיתלה עיניו ויביט בה, אעפ״כ לא היה מביט בה״ (ילקוט שמעוני בראשית רמז ק״מ).
  • המעשה של יוסף ואשת פוטיפר היה בשבת (יל״ש בראשית רמז קמ״ו).
  • הכהנים אמרו לפוטיפר שאם לבושו של יוסף קרוע לפניו סימן שנתרצה לעבירה, ואם הוא קרוע מאחריו סימן שהוא היה אנוס. כשבאו לבדוק את בגדיו הם היו קרועים מלפנים, ובא המלאך גבריאל והחזיר את הקרע לאחור. לכן פוטיפר לא הרג אותו (פי׳ מכתיבה אשכנזית סוף פר׳ ויגש. מופיע בפי׳ רבינו אפרים סוף פר׳ ויגש).
  • פוטיפר רצה להרוג את יוסף, עד שבאה אסנת בסתר ונשבעה לו, וסיפרה לו את האמת (יל״ש רמז קמ״ו).
  • פוטיפר לא חשב שאשתו צודקת, כי ראה שה׳ עם יוסף, ולכן הוא לא הרג אותו. אך כדי שלא יוציאו שם רע על אשתו הוא שם אותו בבית הסוהר (אלשיך בראשית ל״ט, כ׳).
  • שנאת האחים ליוסף, שהגיעה עקב כתנת הפסים, היתה מאת ה׳, כדי שיעמוד יוסף בנסיון אשת פוטיפר במצרים, ובזכות זה יבקע להם הים ביציאתם ממצרים (ב״ר פ״ד, ח׳ ע״פ הביאור שם). (אלקטה באמרים).

אשה שנתגרשה פעמיים האם מותרת להתחתן?

"ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך"

כתב השו"ע (אה"ע ס"ט) אשה שנישאה פעמיים ושני בעליה מתו, לא תינשא לשלישי, משום שהיא קטלנית. הנה שיטת רש"י בגמ' יבמות דף כ"ו. (ד"ה בתרי) אשה שנתגרשה פעמיים אסורה להינשא. ותוס' שם חולק שאין איסור באשה גרושה. להלכה כתב הרמ"א (אהע"ז ס"ט) דאשה שנתגרשה ב' פעמין אין לישא אותה. ובשו"ת "חתם סופר" (אה"ע ס' קל"א ובגיטין צ) חידש דאם בעל אחד מת ובעל אחד התגרש, מצטרף ומקרי קטלנית. ויש להקשות: מהכתוב (בפ' כי תצא כ"ד-ג) "ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה", משמע דאחר מותר אף בשנתגרשה ב' פעמים, וקשה לשיטת רש"י. והנה בשו"ת "ויצבור יוסף" (ס"מ) כתב שהציע קושיא זו לפני רבי פנחס הלוי הורוויץ בעל "פתחא זוטא", והשיב לו: דנתגרשה מאחד מהם מחמת איזהו טעם דאז גם לרש"י היא לא קטלנית, ורק יש איסור מחזיר גרושתו.

ועוד י"ל: דנהי דאיסור קטלנית הוי איסור מהתורה דנלמד מתמר, אבל לשיטת רש"י דגם מן גירושין לא ישא הוי בטח רק מדרבנן. א"כ אין להקשות מאיסור דרבנן על קרא שבתורה, ואין לומר כסברת הטו"ז דלא יכלו חז"ל לגזור בכה"ג היינו דוקא בדבר המפורש בתורה, ולא מה שנדייק הא לאחר מותר (מעדני אשר).

מענייני ניחום אבלים

"ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם"

מענייני ניחום אבלים​:

א. ה"שפת אמת" מחדש, כמו שיש מצוה לנחם אבלים, כך יש מצוה על האבל לקבל ניחומים. ובמסכת מועד קטן דף י"ח. אמר רב יוחנן: אין לומר דבר עד שיפתח אבל. 

ב. "הטור" מביא מפרקי דרבי אליעזר: ראה שלמה המלך שמידת גמ"ח גדולה לפני הקב"ה, לפיכך, כשבנה בית המקדש, בנה שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים. והיו ישראל הולכין בשבת בין השערים הללו. הנכנס בשער האבלים ושפמו מכוסה, היו יודעין שהוא אבל, ואומרים לו: "השוכן בבית זה ינחמך".

ג. הגרש"ז אויערבך זצ"ל כתב: ברכת "המקום ינחם" הוא כעין ברכת שלום כשנפרד מחברו, והנחמה היא לדבר דברי תנחומין.

ד. ה"שבות יעקב" (שו"ת ח"ג סצ"ח) רוצה לחדש, שכאשר קרובי האבלים המתאבלים עמהם מנחמים, יאמרו: "המקום ינחם אתכם ואותנו עם שאר אבלי ציון וירושלים".

ה. רבי פסח צבי פראנק זצ"ל כתב: מקום הנוהגים לתת יד לאבלים ומאחלים להם חיים ארוכים, אין זה נחשב באיסור של שאילת שלום.

ו. שנינו במסכת מועד קטן דף כ"א. המוצא חברו אחרי השבעה, תוך השלושים, מדבר עמו תנחומין. ז. כתב "גשר החיים" (ח"א פ"כ) אנשים מנחמים נשים. וחתן וכלה מנחמין מיום השני לנישואין.¯   "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם" - מענייני ניחום אבלים: א. ה"שפת אמת" מחדש, כמו שיש מצוה לנחם אבלים, כך יש מצוה על האבל לקבל ניחומים. ובמסכת מועד קטן דף י"ח. אמר רב יוחנן: אין לומר דבר עד שיפתח אבל. ב. "הטור" מביא מפרקי דרבי אליעזר: ראה שלמה המלך שמידת גמ"ח גדולה לפני הקב"ה, לפיכך, כשבנה בית המקדש, בנה שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים. והיו ישראל הולכין בשבת בין השערים הללו. הנכנס בשער האבלים ושפמו מכוסה, היו יודעין שהוא אבל, ואומרים לו: "השוכן בבית זה ינחמך". ג. הגרש"ז אויערבך זצ"ל כתב: ברכת "המקום ינחם" הוא כעין ברכת שלום כשנפרד מחברו, והנחמה היא לדבר דברי תנחומין. ד. ה"שבות יעקב" (שו"ת ח"ג סצ"ח) רוצה לחדש, שכאשר קרובי האבלים המתאבלים עמהם מנחמים, יאמרו: "המקום ינחם אתכם ואותנו עם שאר אבלי ציון וירושלים". ה. רבי פסח צבי פראנק זצ"ל כתב: מקום הנוהגים לתת יד לאבלים ומאחלים להם חיים ארוכים, אין זה נחשב באיסור של שאילת שלום. ו. שנינו במסכת מועד קטן דף כ"א. המוצא חברו אחרי השבעה, תוך השלושים, מדבר עמו תנחומין.

ז. כתב "גשר החיים" (ח"א פ"כ) אנשים מנחמים נשים. וחתן וכלה מנחמין מיום השני לנישואין.