יש להבין מדוע תיכף, כשאמר הקב”ה למשרע”ה, כי שחת עמך, ומשרע”ה ידע כבר שבני ישראל עשו את העגל, מדוע לא שבר תיכף ומיד את הלוחות, ורק לאחר שירד וראה את העגל ואת המחולות רק אז שברם, וכי משרע”ה לא האמין ח”ו לדברי הקב”ה.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֶךָ־רֵד כִי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ל"ב, ז')

  ויש להבין מדוע תיכף, כשאמר הקב"ה למשרע"ה, כי שחת עמך, ומשרע"ה ידע כבר שבני ישראל עשו את העגל, מדוע לא שבר תיכף ומיד את הלוחות, ורק לאחר שירד וראה את העגל ואת המחולות רק אז שברם, וכי משרע"ה לא האמין ח"ו לדברי הקב"ה.

  וי"ל דכיון, שהקב"ה ציוה את משרע"ה לך רד א"כ היה צריך לקיים תיכף ומיד את ציווי הקב"ה ולרדת מן ההר ולא היה יכול לשבור את הלוחות ורק לאחר שקיים את ציווי הקב"ה וירד מן ההר רק אז התפנה לשבור את הלוחות.

הגאון רבי חיים סאלאלוויציק זצ"ל בן מרן הגרי"ז זצ"ל

לשיטת הרמב”ם והרמב”ן, חיוב נתינת מחצית השקל מתחיל מבן י”ג שנה ככל מצוות התורה, אע”פ שבפסוק בתרא כתיב מבן עשרים

זֶה יִתְּנוּ כָּל־הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה': כֹּל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה' (ל', י"ג־י"ד)

  לשיטת הרמב"ם והרמב"ן, חיוב נתינת מחצית השקל מתחיל מבן י"ג שנה ככל מצוות התורה, אע"פ שבפסוק בתרא כתיב מבן עשרים, אך זה כתיב בתרומת האדנים, מה שאין כן פסוק קמא פסוק י"ג זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש איירי בתרומת הקורבנות ובו לא כתיב מבן עשרים, לכן חייב מיד מבן י"ג, אבל רבי עובדיה מברטנורא בפ"א ממסכת שקלים מ"ג וכן החינוך והרוקח הגדול בסימן רל"ב והגר"א בירושלמי שקלים פ"א ה"ג סבירא להו, דהחיוב הוא מבן עשרים שנה ולמעלה כפשטות הכתוב מבן עשרים שנה דקאי על כל עניני פרשה זו, ולדעת הגר"א, כך היא גם דעת הירושלמי. ויש בזה נפק"מ לדינא גם השתא, בימים ההם בזמן הזה, לפי מה שכתב בשו"ת בשמים ראש סימן פ"ט דנשים פטורות מתפילת מוסף, כיון שתפילה זו עיקרה באה לזכר קרבן מוסף וקרבן מוסף הובא ממעות השקלים ומכיון דנשים לא נתחייבו בשקלים ואין להן חלק בקרבן מוסף לכן הן פטורות מהתפילה הבאה במקום קרבן זה, ודברי הבשמים ראש הובאו ברבי עקיבא איגר או"ח סימן ק"ו, ולפי"ז לדעת הרע"ב, החינוך הרוקח והגר"א בדעת הירושלמי, דפחות מבן עשרים פטור ממחצית השקל, א"כ כיון דאין להם חלק בקרבן מוסף ממילא יהיו פטורים מתפילת מוסף, כדין נשים וכיון דאתינא להכי א"כ הפחות מבן כ' שנה אינו יכול לעבור לפני התיבה בתפילת מוסף להוציא את הציבור דכל הפטור מן הדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן.

תורה תמימה

לכאורה יש להבין, הרי מקודם שפכה עליו בתו את העביט ורק אח”כ נפלה מהגג ומתה, וא”כ, המן, הוי תחילה חפוי ראש ורק אח”כ אבל ומדוע כתיב איפכא, אבל וחפוי ראש.

וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל־שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל־בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ (ו', י"ב)

  איתא במגילה ט"ז. ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, כי הוה נקיט ואזיל בשבילא דבי המן, (כאשר הוביל המן את מרדכי על הסוס ברחוב שע"י בית המן) חזיתיה ברתיה דקיימא אאיגרא, (ראתה אותו בתו שעמדה על הגג), סברה, האי דרכיב אבוה והאי דמסגי קמיה מרדכי, (חשבה שהרוכב הוא אביה, וההולך לפניו הוא מרדכי), שקלה עציצא דבית הכסא ושדיתיה ארישא דאבוה, (לקחה עביט של שופכין של בית הכסא והשליחה אותו על ראשו של אביה), דלי עיניה וחזת דאבוה הוא, (המן, נשא את עיניו, כלפי מעלה ואז ראתה שהוא אביה), נפלה מאיגרא לארעא ומתה, (נפלה מהגג לקרקע ומתה), והיינו דכתיב וישב מרדכי אל שער המלך, אמר רב ששת, ששב לשקו ולתעניתו והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, אבל על בתו וחפוי ראש על שאירע לו.

  ולכאורה יש להבין, הרי מקודם שפכה עליו בתו את העביט ורק אח"כ נפלה מהגג ומתה, וא"כ, המן, הוי תחילה חפוי ראש ורק אח"כ אבל ומדוע כתיב איפכא, אבל וחפוי ראש.

  ויש לבאר עפ"י מה דאיתא בב"ק י"ז: אמר רבה, זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, פטור דאמרינן ליה, מנא תבירא תבר, וכתבו שם התוס' בד"ה זרק כלי, נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו, פשיטא דחייב, ולא שייך כאן, מנא תבירא תבר וסברא פשוטה היא, לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו.

  וא"כ י"ל, דכשזרקה בתו של המן את העביט על המן הוי המן, הכלי שמזיקים אותו, והעביט הוא האבן וכיון, שבכהאי גונא, אם היה מישהו מזיק את הכלי היה חייב, א"כ הזורק, לא נחשב עדיין למזיק והכלי לא נחשב עדיין למנא תבירא ולכן המן בשעת זריקת העביט לא נחשב עדיין לחפוי ראש, אבל בתו דנפלה מגג הוי איהי הכלי הנזרק ומיד בנפילה עוד לפני שהגיעה לארץ ומתה הוי מנא תבירא ונחשבה כבר למתה, וצריכים לומר דנפלה לאחר זריקת העביט ולפני שהגיע אל המן, ולכן שפיר הוי קודם אָבֵל ורק אח"כ חפוי ראש.

שמעתי בשם רבינו האמרי אמת

יש להבין מדוע נקטה המגילה להדגיש, דהמן הוי חפוי ראש.

וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל־שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל־בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ (ו', י"ב)

  ויש להבין מדוע נקטה המגילה להדגיש, דהמן הוי חפוי ראש.

  ויש לבאר בדרך צחות ולומר, דלמעשה להמן לא היו כל אברים אחרים פרט לראש, דרגלים לא היו לו, שהרי לשקר אין לו רגלים, בטן לא היה לו, כדכתיב, (משלי י"ג, כ"ה), ובטן רשעים תחסר, וידים לא היו לו, דאיתא במגילה ט"ז. דמרדכי אמר להמן, עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי וכתב רש"י שם ט"ו. בד"ה זה בא בפרוזבול, שמכר המן את עצמו למרדכי קודם לכן ימים רבים, בככר לחם, והמן היה א"כ עבד וקיי"ל דעבד אין לו יד.

שמעתי מהגאון רבי אפרים בורודיאנסקי זצ"ל

במסיבת פורים, כד הוי דעתיה בדיחא טובא

יש להבין, למה מזכירה המגילה את המן, בשם “האגגי” דוקא, הרי היה לו “יחוס” יותר גדול בהיותו מנצר עמלק ועשו,

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֵׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ (ג', א')

  ויש להבין, למה מזכירה המגילה את המן, בשם "האגגי" דוקא, הרי היה לו "יחוס" יותר גדול בהיותו מנצר עמלק ועשו, כמבואר בתרגום, (ה', א'), המן בר חמדתא בר עדא בר בזנאי בר אפליטוס בר דיוסוס בר פרוס בר חמדן בר תליון בר אתניסוסמוס בר חרום בר חרסום בר שגר בר נגר בר פרמשתא בר ויזתא בר אגג בר סומקר בר עמלק בר אליפז בר עשו רשיעא. וכן בתרגום שני, על פסוקנו, בתר פתגמיא האלין רַבֵּי מלכא אחשורוש ית המן בר חמדתא אגגיא בר סרח בר בונה בר אפטולס בר דיוסים בר פרום בר מעדי בר בלעקן בר אנתימרום בר חרידום בר שגר בר נגר בר פרמשתא בר ויזתא בר אגג בר סומקי בר עמלק בר לחיינתא דאליפז בוכריה דעשו.

  וא"כ יש להבין, מדוע מיחסת המגילה את המן דוקא לאגג ולא לעמלק או לעשו, שהיו מאבות האומה והיו ככל הנראה, חשובים יותר מאגג, שהיה רק בדורות יותר מאוחרים בתקופתו של שאול ושמואל ואמאי אין המגילה קוראת להמן, המן העמלקי או המן האדומי. (וכי עשו או עמלק ביקשו שלא יתיחד שמם עם המן כשיבוא לגזור על ישראל, להשמיד להרוג ולאבד, כפי שלהבדיל, ביקש יעקב אבינו, שלא יתיחד שמו על קורח, כשיבוא לחלוק על משרע"ה — המלקט).

  וי"ל, דהנה כתיב, (שמואל א' ט"ו, ח') ויתפוש את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב, דהיינו ששאול המלך הרג את כל עמלק ולבסוף שמואל הרג גם את אגג מלך עמלק, כדכתיב, (שם, ל"ג), וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגילגל.

  וא"כ קשה, כיון שבימי שאול הרגו את כל העמלקים א"כ כיצד זה יתכן שהמן בא מעמלק, לאחר ששאול ושמואל לא השאירו מהם כל שריד ופליט.

  אלא שאיתא במדרש, הובא במושב זקנים עה"ת, בסוף פרשת בשלח, (ז', ח'), דבגלל ששאול חמל על אגג יצא ממנו המן, דבאותה לילה שאגג נשאר חי הוא בא על חמורתא והחמורה הולידה בן, שממנו יצא אח"כ המן וכתב שם במושב זקנים, דאף שאיתא בסנהדרין נ"ח. והיו לבשר אחד, מי שנעשים בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד, מי שנעשה בשר אחד, פירש"י, שזרע יוצא מהם, שנעשה בשר האם והאב אחד בו, יצאו בהמה וחיה, שאין יולדין מן האדם. וא"כ כיון שבהמה ואדם אין מתעברין זה מזה, א"כ כיצד זה קרה, שנולד בן, מביאת אגג על חמורה, וכתב במושב זקנים דאותה חמורתא היתה אשה ממש וכפי שפירש"י, (שמואל א' ט"ו, ג'), משור ועד שה, שהיו (בעמלקים) בעלי כשפים ומשנין עצמן ודומין לבהמה. ולהכי ציוה הקב"ה על שאול להמית את עמלק משור ועד שה מגמל ועד חמור.

  וא"כ י"ל, דכיון ששאול הרג את כל עמלק ושמואל שיסף את אגג בגילגל, א"כ כולם היו סבורים, שלמעשה כילו את כל עמלק עד תומם וגם אם היה ידוע, שאגג בא באותה בלילה, שנשאר בה חי, על חמורה, אבל הרי לא שייך שיצא מביאה זו כל ולד, שהרי אין אדם ובהמה מתעברין זה מזה, לכן בא הכתוב להשמיענו, המן האגגי, וקמ"ל דהמן בא מאגג, דאותה חמורה לא היתה חמורה, אלא אשה שע"י כשפים נראתה כחמורה וא"כ שפיר יצא המן מאגג.

שערי שלמה