יש להבין מדוע כאן כתיב “מצת” חסר ואילו לעיל (י”ב, ט”ו) כתיב שבעת ימים מצות תאכלו “מצות” מלא, וכן להלן (י”ט, כ’) כתיב שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם… כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו “מצות” וכן (י”ג, ז’) “מצות” יאכל.

בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת (י"ב, י"ח)

  ויש להבין מדוע כאן כתיב "מצת" חסר ואילו לעיל (י"ב, ט"ו) כתיב שבעת ימים מצות תאכלו "מצות" מלא, וכן להלן (י"ט, כ') כתיב שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם… כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו "מצות" וכן (י"ג, ז') "מצות" יאכל.

  וי"ל דמצות בכתיב מלא מורה על מצה עשירה וא"כ הפסוק שבעת ימים מצות תאכלו מיירי במצות של כל שבעה וכתיב מלא דאפשר במצה עשירה, אבל בכזית מצה של "בערב תאכלו מצת" אינו יוצא במצה עשירה דלחם עוני בעינן ולכן כתיב "מצת" חסר.

  ולפי האמור מדוקדק מה דכתיב (י"ב, ח') ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו, וכן בבמדבר (ט', י"א) על מצות ומרורים יאכלוהו "מצות" מלא, דהנה הקהלות יעקב בקידושין סימן ל' (ובהוצאה החדשה בסימן ל"ד) הביא בשם הגאון רבי איצ'לה מפוניבז', דרק המצה של "בערב תאכלו מצות" צריכה להיות לחם עוני, אבל במצוה המיוחדת, של מצה הנאכלת יחד עם קרבן פסח, דיש לאכול עם הפסח מצה ומרור, במצה זו יוצאים גם במצה עשירה, ורק במצוות אכילת מצה של "בערב תאכלו מצות" רק שם בעינן לחם עוני וא"כ שפיר כתיב "מצות" מלא במצה הנאכלת עם הקרבן פסח.

טעמא דקרא

  וקשה על דברי רבינו מהפסוק (י"ג, ו') שבעת ימים תאכל מצות האמור במצות כל שבעה ובכ"ז כתיב "מצת" חסר אף דלא בעינן לחם עוני.

המלקט

יש להבין, מדוע סיבב הקב”ה כך, שיציאת ישראל ממצרים תהיה באופן של גירוש ולא בדרך של כבוד, שייצאו כבני חורין. וכן קשה מדוע היו צריכים ישראל, לשאול את הכלים מהמצריים הרי מבואר בסנהדרין צ”א. דכלי הכסף וכלי הזהב ששאלו ישראל ממצרים ומעולם לא החזירום, הגיעו להם חלף שכר עבודתם וא”כ מדוע לא נטלו כלים אלה, בשלושת ימי החשכה אף ללא נטילת רשות.

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל־פַּרְעֹה וְעַל־מִצְרַיִם אַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה: דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב (י"א, א'־ב')

  ויש להבין, מדוע סיבב הקב"ה כך, שיציאת ישראל ממצרים תהיה באופן של גירוש ולא בדרך של כבוד, שייצאו כבני חורין. וכן קשה מדוע היו צריכים ישראל, לשאול את הכלים מהמצריים הרי מבואר בסנהדרין צ"א. דכלי הכסף וכלי הזהב ששאלו ישראל ממצרים ומעולם לא החזירום, הגיעו להם חלף שכר עבודתם וא"כ מדוע לא נטלו כלים אלה, בשלושת ימי החשכה אף ללא נטילת רשות.

  וי"ל עפ"י מה דאיתא סנהדרין שם, דגביהה בן פסיסא, טען בפני אלכסנדר מוקדון, דישראל לקחו כסף וזהב ממצרים בשכר העבודה שעבדו במצרים, אבל הרי המצריים יכולים היו להשיב על טענה זו, דקיי"ל, דשכירות אינה משתלמת, אלא לבסוף ופועל החוזר בו בחצי היום יתכן ולא יהיה לו שכר ואפילו על מה שעבד כבר, כפי שכתב הסמ"ע בחו"מ סימן של"ג סעיף ד', שאם קיבל עליו הפועל לעשות מלאכה בח' דינרין ועשה חציה וחזר בו ונתיקרה המלאכה כך שאי אפשר לגומרה בפחות מח' דינרין, אינו נותן לו כלום, והרי המצריים לא קבעו לישראל כל שכר עבור עבודתם וא"כ ודאי, דהיו צריכים לשלם להם רק את השכר הפחות ביותר וא"כ אם ישראל חוזרים בהם, אין המצריים צריכים לתת להם כלום, שהרי טרם נשלמו הארבע מאות שנה והם יצטרכו למצוא פועלים אחרים ששכרם ודאי שיעלה בהרבה על שכרם של ישראל שחזרו בהם באמצע היום, אך כל זה אמור דווקא אם החוזר בו היה הפועל, אבל אם החוזר היה בעל הבית, נפסק שם, דבעל הבית צריך לשלם לפועל שכר מלאכת כל היום. וא"כ י"ל דעי"ז שפרעה גירש את ישראל ממצרים לאחר רד"ו שנה, דהיינו קודם זמנם, א"כ היה הוא החוזר וא"כ צריך היה לשלם להם את כל שכר העבודה של כל הארבע מאות שנה וא"כ בדין נטלו ישראל את המגיע להם.

  ואת השאלה השניה שנשאלה בדבר שאילת הכלים, אפשר לישב, עפ"י מה דאיתא בשו"ע חו"מ סימן ד', דעביד איניש דינא לנפשיה, דוקא אם רואה חפץ שלו ביד חבירו, שגזלו ממנו, דיכול לקחתו מידו, אבל אין למשכנו בחובו, דהיינו לגבות ממנו חוב, בכוח. וכתב שם הרמ"א בשם הריב"ש דאם המלוה מחזיק כבר אצלו, פקדון של הלווה מותר לו לתופסו ולא להחזירו ללווה, אלא לגבותו בחובו שמגיע לו מהלווה. וא"כ י"ל דלהכי אמר הקב"ה למשרע"ה שישאלו ישראל מהמצריים כלי כסף וכלי זהב ולא שיקחו בעצמם ללא נטילת רשות עבור חוב המצריים חלף עבודתם, כיון, דאפילו שהגיע להם לישראל שכר עבודה ממצרים, אבל הכלים לא היו של ישראל והם רצו רק לגבות בהם את חובם ובזה לא אמרינן, עביד איניש דינא לנפשיה, אבל כיון ששאלו את הכלים והם באו לידיהם בדרך של היתר א"כ מעתה מותר היה להם לישראל, לעכבם ולגבות את חובם מהם עבור שכר עבודתם.

שדה יצחק

ופניני קדם בשם הגאון רבי אליעזר דיין מניקלשבורג

יש לעיין אמאי חולקה דרגת המכה במכת החושך דוקא, מה שלא מצינו כן בשאר המכות.

וַיְהִי חֹשֶׁךְ־אֲפֵלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים… וּלְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם (י', כ"ב־כ"ג)

  ויהי חושך אפלה שלושת ימים, פירש"י חושך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן ג' ימים ועוד שלושת ימים אחרים חושך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו, יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לישב.

  ויש לעיין אמאי חולקה דרגת המכה במכת החושך דוקא, מה שלא מצינו כן בשאר המכות.

  וי"ל דג' הימים הראשונים של החושך לא היו בגדר עונש למצרים, אלא כל מטרתו היתה שלא יראו מצרים במיתתן של רשעי ישראל, שלא רצו לצאת ומתו בשלושת ימי אפילה כדי שלא יאמרו אף הן לוקין כמונו. ועוד שחיפשו ישראל בכליהם וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידנו כלום, אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא.

  וא"כ י"ל, דבעצם החפצא, חושך כחשכותו של לילה אינה מכה, אלא דהמכה היא שחושך זה שימש גם ביום ואילו וימש חושך הוא בעצם החפצא של החושך וזו היתה עיקר המכה.

  וא"כ י"ל, דבג' הימים הראשונים, החושך לא היה בגדר עונש למצרים אלא מטרתה היתה שלא יראו במיתתם של רשעי ישראל ולשם כך היה די בחושך שלא ראו איש את אחיו ואילו גדר עצמותה של מכת חושך לא התחיל, אלא בג' הימים האחרונים, שאז לא קמו איש מתחתיו ונתקיימה אמירת ה' וימש חושך והיה חושך בעצם החפצא.

  ועוד י"ל, דשני הדרגות במכת החושך היו כנגד הטעמים שבעבורם בא החושך, חושך של, לא ראו איש את אחיו — זה היה שלא יראו המצרים את מיתתם של ישראל וחושך של לא קמו — כדי שלא יוכלו למנוע את ישראל מלחפש בכליהם.

אוצרות טללים

יש להבין, מה היה הענין שהארבה יכנס לתוך הבתים והרי ענינו של הארבה שהוא אוכל את הצומח אשר בשדה ומה מכה יש בזה שהארבה יכנס לבתים.

וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה (י', ו')

  ויש להבין, מה היה הענין שהארבה יכנס לתוך הבתים והרי ענינו של הארבה שהוא אוכל את הצומח אשר בשדה ומה מכה יש בזה שהארבה יכנס לבתים. (ואף דגם במכת צפרדעים כתיב, (שם ז', כ"ח), ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך, אך יש לחלק בין הצפרדעים דמאיסי טובא וגם מקרקרות, לבין הארבה שאינו מאוס שהרי משמש אף למאכל אדם וגם אינו משמיע קול — המלקט).

  ואולי י"ל, דכוונת הכתוב להפליג על ריבוי הארבה שיבוא, שמחמת רבויו הוא ימלא אפילו את הבתים.

  ועוד י"ל, דבמכה זו של הארבה לא הסתפק הארבה רק באכילת הצומח אלא אכל וכילה גם את האוכל אשר היה למצרים באוצרות שבבתים ולהכי כתיב ומלאו בתיך וגו' ויתכן דלהכי כתיב גם, (שם), אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה, דמעולם לא היה דבר כזה שארבה יאכל מלבד את הצומח גם דברי מאכל אשר באוצרות.

  ועפי"ז יש גם לישב את שאלת רש"י שהתקשה על מה דכתיב (שם י"ד) ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים כבד מאד לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן והיה קשה לרש"י ממה דכתיב ביואל, (ב', ב'), כמוהו לא נהיה מן העולם, למדנו שהיה כבד משל משה.

  ולפי האמור י"ל דבמכת הארבה כאן שהיתה בימי משה כתיב, "כבד מאד", דהיינו שהזיק גם בבתים אבל בימי יואל היה יותר ארבה מבחינת הכמות ממה שהיה במצרים, אבל לא הזיק בבתים.

  ועפ"י האמור יש לבאר מה דכתיב, (שם י', ט"ז), וימהר פרעה לקרוא למשה ולאהרן וגו' אף שלשון "וימהר" לא כתיב בשום מכה וגם קשה מה היה לו למהר אחר שכבר כתיב, (שם, ט"ו), דלא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים וא"כ לא היה כבר מה להציל, אבל להאמור י"ל, דעדיין היה מקום להציל את האוכל שבאוצרות ועל כן מיהר פרעה.

אוצרות טללים

חידות השבוע

א.  מי הן הנשים שהניחו תפילין?

ב. מי הוא זה שהניח תפילין רק יום אחד בשנה?

תשובות לחידה א. 1. מיכל בת שאול אשת דוד המלך הניחה תפילין, כמבואר במסכת עירובין דף צ"ו

2. נשאל רבי חיים קנייבסקי שליט"א מאין המקור למאמר העולם שברוריא אשת רבי מאיר הניחה תפילין? וענה: לא נמצא דבר כזה בתלמוד בבלי או בתלמוד ירושלמי, ואדרבה משמע שמיכל בת שאול היתה האשה היחידה שהניחה תפילין. 3. בתוס' במסכת ברכות דף י"ד ד"ה ימים הביאו מדברי רבינו שמשון מקוצי שהיה אומר, דכיוון שרצה לחייב עצמו מברך, ואין בזה ברכה לבטלה, כמו לולב ותפילין דהנשים מברכות אף שאין חייבות, ומשמע מלשונו דבתקופת השר מקוצי היו נשים נוהגות להניח תפילין. מסופר על אשתו הראשונה של ה"אור החיים" מרת פאפצוניא שהיתה מתעטפת בטלית ולובשת תפילין כמיכל בת מלך הראשון לישראל (ספר מעשה הצדיקים דף א. וכן כתב בספר "נר המערב" לרבי יעקב משה טולידנו אב"ד קהיר ואלכסנדריא). ויש מפקפקין בשמועות אלו, דלא יתכן שה"אור החיים" הניח לנשותיו לנהוג שלא כהלכה (אוצר פלאות התורה).

תשובה לחידה ב. הרא"ש (בגמ' ברכות פ"ג סל"א) הביא ירושלמי (פ"ב ה"ג) שרבי יוחנן לעת זקנותו היה חלש מאוד, והיה חושש בראשו מקרירות ולכן לא יכל להניח תפילין בראשו רק פעם אחת בשנה בפסח, ומפני אותה פעם  בלבד שהניח תפילין היה חושש בראשו, עד שהוצרך לעטוף את ראשו בבגדים מפסח ועד שבועות. והטעם שהניח דוקא בפסח, כתב הרא"ש, דכתיב "ושמרת את החוקה" – בפסח כתיב. אמנם בספר "האשכול" (הלכות תפילין ס"ל) כתב, ומה שכתוב בתלמודא דמערבא, רבי יוחנן לא הניח תפילין של ראש משום חולשה, כוונתו כשיצא לשוק לא הניח, אבל בשעת קריאת שמע ותפילה זמן מועט – חס ושלום שביטל מצות תפילין.