יש להבין, מדוע לא גזרו חכמים על מילה בשבת מחשש שמא יעביר את הסכין של המילה ד’ אמות ברה”ר, כמו שגזרו בשופר ולולב דמטעם זה אינם ניטלים בשבת.

וּנְמַלְתֶּם אֶת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם (י"ז, י"א)

  איתא בשבת קל"ב. אמר רב נחמן בר יצחק במילה כתיב אות ברית ודורות, ובשבת כתיב אות ברית ודורות, מכאן למילה שדוחה את השבת.

  ולכאורה יש להבין, מדוע לא גזרו חכמים על מילה בשבת מחשש שמא יעביר את הסכין של המילה ד' אמות ברה"ר, כמו שגזרו בשופר ולולב דמטעם זה אינם ניטלים בשבת.

  וי"ל משום דחיוב מילה בשבת ילפינן מדרשה נוספת בשבת קל"ב. דבריש פרשת תזריע כתוב וביום השמיני ימול, ודרשינן וביום אפילו בשבת דהוי מצי למיכתב ובשמיני ימול "וביום" אתי לריבויי דמילה בזמנה דוחה שבת וא"כ הוי כמו דבר המפורש בתורה להיתר ודבר המפורש בתורה להיתר אין כח בידי חכמים לאוסרו כפי שכתב הט"ז באו"ח סימן תקפ"ח ביו"ד ריש סימן קי"ז ובחו"מ סוף סימן ב' וכן כתב הפני יהושע בקידושין ב': וכיון שבמילה איכא קרא "וביום" לרבויי שבת הוי כמפורש בתורה להיתר.

תורה תמימה

ויתן לו מעשר “מכל”. ויש להבין מה אתא “מכל” לאשמועינן ומה אתא לריבויי.

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן: וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל (י"ד, י"ח-כ')

  ויתן לו מעשר "מכל".

  ויש להבין מה אתא "מכל" לאשמועינן ומה אתא לריבויי.

  וי"ל, דהנה כתב בשו"ת חוות יאיר סימן רכ"ד דבמעשר כספים יכול קודם לנכות את יציאותיו ורק מהרווח שהוא עודף על ההוצאות יפריש מעשר ומה שבמעשר מזרע הארץ אין מנכים את ההוצאות, אלא מפרישים מהכל, ביאר שם, כיון שכל גידולי התבואה הוא בדרך נס לכן אף שהוציא הוצאות חייב להפריש מעשר מהכל שאדם זורע סאה ומכניס כמה כורין והכל הוא נס משא"כ במשא ומתן הוי היפכא שהקרן וההשקעה מרובה והרווח מועט, דההשקעה מניבה אחוזים מסוימים מידי פעם דלא מצינו במסחר כמו בתבואה ובזרע הארץ שההשקעה תוך תקופה קטנה תכניס לו עשרת מונים.

  (והגאון רבי דוד אופנהיים זצ"ל כתב דגבי מעשר דגן ותירוש שהוא דאורייתא החמירו שלא ינכה מה שזרע אבל במעשר כספים, דהוי מדרבנן שפיר יכול לנכות (ולפי סברא זו נראה דגם בפירות וירקות וכן בכל תבואה שעישורן מדרבנן, פרט למעשר דגן ותירוש, יכול לנכות את הזרע, שזרע אך נראה דרבנן תיקנו כעין דאורייתא ונכ"ה לא ינכ"ה – המלקט).

  ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סימן פ"ו לחלק יצא דאם במו"מ הוציא הוצאות רגילות ומקובלות כדבר המצוי הרי שהוצאות אלה הן בכלל הקרן ואינו צריך להפריש מהן מעשר, אבל מי שהוציא הוצאות על הספק אולי ושמא יזדמן לו רווח, כך שמתחילה הוציא הרבה על הספק הוי כזורע דרך נס ואינו מנכה את ההוצאה מהרווחים דומיא דמעשר מזרע הארץ.

  ואיתא בנדרים ל"ב. וירק את חניכיו, שהוריקן בכסף וזהב כדי שילכו למלחמה, נמצא דאאע"ה הוציא הוצאות רבות במלחמה זו וא"כ באנו לבית הספק הנ"ל האם יכול לנכות את הוצאותיו ורק מהשאר יפריש מעשר או דילמא לא ינכה את ההוצאות ויפריש מעשר מכל השלל כמו שהוא.

  וא"כ י"ל דלהכי מלכי צדק התחכם והוציא לחם ויין כדי לרמוז לאאע"ה דחייב הוא לעשר מכל השלל מבלי שינכה את ההוצאות כלל דומיא דדגן ותירוש דחייבים במעשר מהתורה ואין מנכים את הוצאות הזרעים שזרע וכפי שכתב הגאון רבי דוד אופנהיים דרק במעשר דגן ותירוש החמירו שלא ינכה מה שזרע, כיון שהוא דאורייתא.

  ולכן אמר מלכי צדק ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך דגם את"ל דמעשר כספים הוא רק דרבנן ולכן שפיר ניתן לנכות את ההוצאות, אבל כיון שמגן צריך בידך והיה דרך נס, של רבים ביד מעטים א"כ הוי על ספק גדול דומיא דדגן ותירוש וא"כ לפי דברי החוות יאיר שפיר צריך להפריש מהכל דומיא דזרע הארץ.

  וא"כ י"ל דלהכי נתן לו אאע"ה מעשר מכל, מכל דייקא מבלי ניכוי ההוצאות כיון שמלכי צדק אכן צדק בטענתו.

החיד"א בראש דוד

וגם את הנשים ואת העם, ויש להבין אמאי הקדים כאן הכתוב את הנשים לעם.

וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם (י"ד, ט"ז)

  וגם את הנשים ואת העם, ויש להבין אמאי הקדים כאן הכתוב את הנשים לעם.

  וי"ל עפ"י מה דאיתא במתניתין הוריות י"ג. דאף דהאיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה, כיון שהאיש חייב ביותר מצוות מהאשה, אבל האשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי, לכסות משום שבושתה מרובה ולהוציא מבית השבי מפני חשש זנות, וכפי שנפסק בשו"ע יו"ד סימן רנ"ב סעיף ח', פודים האשה קודם האיש.

כבודה של תורה

בשם עין יוסף לרבי יוסף חזן זצ"ל מאיזמיר

הקשה החזקוני מדוע יעדיפו המצרים לעבור על איסור רציחה (והרגו אותי) ואז לא יעברו על איסור אשת איש, שהרי אחרי שיהרגו את אאע”ה תהיה שרה שוב פנויה, ולא יעדיפו במקום זה לעבור על איסור אשת איש ולא על איסור רציחה דלא יהרגו את אאע”ה ושרה תשאר אשת איש.

וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אוֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ (י"ב, י"ב)

  והקשה החזקוני מדוע יעדיפו המצרים לעבור על איסור רציחה (והרגו אותי) ואז לא יעברו על איסור אשת איש, שהרי אחרי שיהרגו את אאע"ה תהיה שרה שוב פנויה, ולא יעדיפו במקום זה לעבור על איסור אשת איש ולא על איסור רציחה דלא יהרגו את אאע"ה ושרה תשאר אשת איש.

  ובשי לתורה ח"ב הביא שאלה זו בשם מרן הגרי"ז זצ"ל וזה לשונו, יש לעיין מהיכן היה ברור לאברהם דיעברו יותר על "איסור רציחה" ולא יעברו על איסור "אשת איש" ותירץ משום שהאומות גדרו את עצמם מן העריות אחר המבול, כפי שפירש"י לקמן (וישלח ל"ד, ז') אבל על רציחה לא גדרו לפיכך חשש יותר על איסור אשת איש מאשר על איסור רציחה.

  ובחזקוני תירץ דניחא להו לחטוא פעם אחת בשפיכות דמים מלהיות חוטאים תדיר באשת איש.

  ויש לבאר את דבריו עפ"י מה שכתב הר"ן ביומא פרק יום הכיפורים (דף ד': בדפי הרי"ף) בד"ה וגרסינן בא"ד ונשאל הראב"ד ז"ל בלשון הזה, אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו ונאכילנו הנבילה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחוט ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה, ותירץ הר"ן אבל נראה לי דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבילה, לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל כזית וכזית שבה, כדאמרינן לגבי נזיר שהיה שותה יין (נזיר מב.) אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא ומשום הכי לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה.

  וא"כ י"ל, דהכא נמי אם יהרגו את אאע"ה הוי רק מעשה איסור אחד והוא קיל מאיסור אשת איש דיעברו על כל ביאה וביאה ולכן פשיטא דיעדיפו לעבור על איסור רציחה מאשר על איסור אשת איש דחמירא טפי.

המלקט

  ועוד י"ל, דאם יהרגו אותו יעברו רק על איסור אחד של רציחה, אבל אם לא יהרגוהו יעברו על שני איסורים, חדא משום עריות ותו שיעברו גם על איסור גזל במה שלוקחים אשת איש בעל כורחה מתחת יד בעלה, כמבואר ברש"י סנהדרין נ"ז. בד"ה על הגזל, שכתב, כך הוא מצוות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה.

רנת יצחק

יש להבין אמאי בברכה הקדימה התורה את הברכה למברך ואברכה מברכך, ואילו בקללה הקדימה התורה את המקלל לקללה, ומקללך אאור.

וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (י"ב, ג')

  ויש להבין אמאי בברכה הקדימה התורה את הברכה למברך ואברכה מברכך, ואילו בקללה הקדימה התורה את המקלל לקללה, ומקללך אאור.

  וי"ל עפ"י מה דאיתא בקידושין ל"ט: דמחשבה טובה מצטרפת למעשה ואילו מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה וא"כ י"ל, דמי שחפץ לברך את אאע"ה הרי שמחשבתו הטובה הצטרפה למעשה וכבר קודם שבירך בפועל כבר היה מבורך מהקב"ה, אבל בקללה רק לאחר שקילל למעשה ובפועל רק אז נהיה ארור כיון דממחשבה רעה עדיין לא נהיה מקולל.

למיסבר קראי

  אך ראה בקידושין ל"ט: בתוס' ד"ה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, שכתבו דבעכו"ם הוי איפכא מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה טובה של עכו"ם אין הקב"ה מצרפה למעשה וכתוב שם בגליון התוס' דהוא מירושלמי פ"ק דפאה.

  וזקני רבי עקיבא אונגר זצ"ל אב"ד סודיטץ בספרו מאמר רבי עקיבא כתב לבאר וזה לשונו, בברכה, כי יבורך מגבר, טוב יותר להתברך מעשיר מלהתברך מעני ובקללה ח"ו קללת עני מרובה מקללת עשיר. והוא, כי אם העני מברך זולתו, שיברכהו ה' בעושר ובממון, יברכהו שיתן לו הקב"ה אלף זהובים כי זה נקרא אצל העני ממון רב, לא כן העשיר שיש ברכושו אַלָפִים, אם הוא יברך זולתו בעשירות, יברכהו שיתן לו השי"ת עשירות כפי השגתו דהיינו אלפים ורבבות, וכן הוא אצל הקללה, העני יודע מרת נפשו מה רע ומר הוא אם אין לו פרוטה בכיס ויושב באין לחם ומזון וכדומה, עינויים קשים שיודע העני בהם, אזי אם יקלל זולתו ח"ו יודע במה לקלל, לא כן העשיר שמקלל רק כפי השגתו בדברים קלים כי הוא אינו מכיר בעינויים, עכ"ל ולהכי כתיב, ואברכה מברכיך, דקודם ה' יברך את המברך כדי שיהיו לו השגות כיצד לברך אבל מקללך זה שירצה לקלל אותך אקלל אותו רק לאחר שכבר יקלל כדי שלא תהיינה לו השגות כיצד לקלל, ודפח"ח.

המלקט